אחרי הסגירה: מאיה, אני והמטבח העליון

יום חמישי. בר מלא עד הסוף. אני מאחורי הגריל, מאיה בין השולחנות. כל פעם שהיא נכנסת להעביר הזמנה, היא נעצרת קרוב מדי. כל פעם אני שוכח מה היא אמרה. "שתי פרגיות, אחד בלי בצל," היא חוזרת. "שמעתי." "לא שמעת. הסתכלת." היא צודקת. אני מסתכל.

בעשר וחצי היא מניחה לי פתק ליד הקרש. לא הזמנה. שלוש מילים: "אחרי הסגירה. למעלה." אני מקמט את הפתק ושם בכיס. שורף קציצה. רוני, הברמנית, רואה את הכול ומחייכת חיוך של מישהי שהימרה על זה מזמן.

חצות. הלקוח האחרון יוצא. שלומי, הבוס, מתיישב עם בירה ואומר שהוא סוגר את הקופה בעוד חצי שעה. מאיה אומרת "אני עולה לסדר את המטבח העליון." היא לא מסתכלת עליי. היא לא צריכה. אני סופר עד שישים ועולה אחריה.

הדלת של המטבח העליון נטרקה מאחורינו. מאיה קפצה לשבת על שולחן הנירוסטה. אני עמדתי מולה. אף אחד לא דיבר. שלושה חודשים של משמרות משותפות, ועכשיו זה פשוט קרה.

"נו, דניאל?" היא אמרה. "את רוצה את זה?" שאלתי. "אם לא הייתי רוצה, לא הייתי עולה לפה." אחזתי בירכיים שלה ומשכתי אותה לקצה השולחן. היא נשענה אחורה. עיניים חצי סגורות. נשימות קצרות.

הגובה היה מדויק. לא הייתי צריך לחשוב. נכנסתי אליה לאט, עד הסוף. היא נאנחה ארוך, והרגליים שלה נכרכו סביב המותניים שלי ומשכו אותי פנימה. שנייה של שקט. רק הלב שלה ושלי.

הקשר של השמלה היה מאחורי העורף שלה. משכתי. השמלה עפה מעל הראש ונחתה על הרצפה. החזה שלה נחשף. רכנתי, נישקתי, נשכתי בעדינות. ואז עצרתי. נשארתי בתוכה בלי לזוז והסתכלתי לה בעיניים.

"בפעם הבאה," אמרתי, "כשיהיה לנו לילה שלם, אני אעשה את זה לאט. מאוד לאט. אבל עכשיו זה יהיה מהיר." "תבטיח?" "מבטיח." "אז תפסיק לדבר."

הפסקתי לדבר. התחלתי לזוז. חזק. עמוק. השולחן רעד. משהו ממתכת נפל לרצפה. מאיה צעקה פעם אחת ומיד הצמידה יד לפה. למטה עוד היו אנשים. היא צחקה מתחת ליד. אני לא עצרתי.

"שקט," לחשתי לה. "אני מנסה," היא לחשה בחזרה. "את לא מנסה מספיק." "אז תאט." "את רוצה שאאט?" "לא." היא משכה אותי אליה בכוח, הרגליים שלה נעולות מאחורי הגב שלי. הבנתי. לא אטתי. כל תנועה הזיזה את השולחן עוד סנטימטר על האריחים. כל אנחה שלה נבלעה בכף היד שלה. ובחוץ, דרך הקיר הדק, שמעתי את רוני צוחקת על משהו שאמר שלומי, בלי לדעת כמה קרוב היא לסוד שלנו.

הציפורניים שלה נכנסו לי לאמה. תפסתי לה את השיער, משכתי קצת לאחור. הצוואר שלה נחשף. נישקתי. נשכתי. היא נרעדה. הרגליים שלה התהדקו. ואז הגוף שלה ננעל ושוחרר, שוב ושוב. היא גמרה בשקט חנוק, היד עדיין על הפה.

עוד כמה תנועות. גם אני הגעתי. עמוק בתוכה. היא הרגישה את זה ומיד גמרה שוב. סומק טיפס לה מהחזה ללחיים. הורדתי לה את היד מהפה ונישקתי אותה. נשימות כבדות. צחוק. עוד נשיקה. עוד צחוק.

"אנחנו חייבים לרדת מפה," היא אמרה. "עוד צריך לספור קופה. והרגליים שלי לא עובדות." "שלי גם לא." יצאתי ממנה לאט. היא ירדה מהשולחן ונעמדה. לא. היא ירדה על הברכיים. הסתכלה עליי מלמטה. חייכה. ואז השפתיים שלה עטפו אותי לעוד כמה רגעים ארוכים.

"חשבתי שאמרנו לרדת," צחקתי. היא הרימה את הראש. "ידעתי שלא יפריע לך." "לא מפריע." "טוב. כי אני מתכוונת לעשות את זה שוב. הרבה." "מעולה."

עזרתי לה לקום. נשיקה ארוכה. הידיים שלי על הגב החשוף שלה. היא התנתקה ראשונה. "יאללה, מסדרים ויוצאים." היא לבשה את השמלה, יישרה אותה. אני תפסתי ספריי וניירות. ניקיתי. היא אספה את התיק, אספה את השיער, ושלחה לי חיוך מעבר לכתף.

"איך אני נראית?" שאלה. "כמו מישהי שסידרה מטבח." "שקרן." "כמו מישהי שעשתה סקס על שולחן ההכנה." "יותר טוב." היא בדקה את עצמה בדלת המקרר המבריקה, ליקקה אצבע ותיקנה את האיפור מתחת לעין. אני כיביתי את האור. ירדנו.

במדרגות הצלחנו לא לגעת. בחיוכים לא הצלחנו לשלוט. למטה ישב שלומי, הבוס, מול בירה. "על הזמן," הוא אמר.

רוני, הברמנית, הסתכלה עלינו פעם אחת ופרצה בצחוק. "באמת על הזמן! חשבתי שלא תגיעו לזה אף פעם. ל'זה' אני מתכוונת, כמובן, לרדת למטה." "היא בסדר?" לחשתי למאיה. "היא בסדר גמור," לחשה. "החולצה שלך בחוץ."

הסתכלתי. נכון. החולצה בחוץ. הסתכלתי על מאיה. היא חייכה רחב. אם היא רגועה, גם אני. "שולחן ההכנה," אמר שלומי, "תנקו אותו טוב לפני שאתם הולכים." הוא היה מבוגר. מחוספס. אבל בן אדם טוב.

שתיקה. ואז שנינו התפוצצנו מצחוק. "רגע," אמרה מאיה, "אתה לא כועס?" שלומי הניד בראשו. לגם מהבירה. "ראיתי דברים גרועים יותר." ובבר הזה, כנראה, זה עוד לא היה הסיפור האירוטי האחרון.

בחוץ, על המדרכה, מאיה עצרה אותי. "אז מה עכשיו?" שאלה. "עכשיו את באה אליי." "ומחר?" "מחר יש לנו משמרת ביחד." היא צחקה. "אז מחר נעלה שוב לספור מלאי." "אין שם מלאי." "אני יודעת." היא לקחה לי את היד. הלכנו. ובכיס שלי, מקומט, עדיין היה הפתק עם שלוש המילים.