אקורדיון, יולי, רומא

צבא. לילה. שמירה. אני חושב על דבר אחד. אחרי השחרור, איטליה. חברים מהקהילה כבר היו שם. כולם אומרים אותו דבר. ״רומא יפה. הגברים יפים יותר.״ אני הומו גאה. מקבל מהם טיפים, כתובות, ברים. ויש לי מטרה. לא לחזור בלי איטלקי אחד לפחות.

יום ראשון. מוזיאונים. יום שני. ג'לטו. יום שלישי. עוד ג'לטו. גברים יפים בכל מקום. אף אחד לא מסתכל עליי. או שאני לא מסתכל עליהם. אני מתחיל לחשוב שהמטרה הייתה סתם בדיחה. ״עוד שבועיים,״ אני אומר לעצמי. ״יש זמן.״ ואז מגיע היום הרביעי.

שחרור. טיסה. רומא. יולי, שלושים וחמש מעלות. אני מסתובב ליד מזרקה ענקית. ואז מוזיקה. אקורדיון, מתוק ועצוב. אני הולך אחרי הצליל. קהל גדול. במרכז, בחור. שיער מתולתל. זיעה על הצוואר. ידיים מהירות על הקלידים. אני נדחף קדימה ועומד מולו. בלי חולצה. היא קשורה לי על המותניים.

הוא מרים את העיניים. רואה אותי. ולא מוריד. שעה הוא מנגן. שעה אני עומד. שנינו לא זזים. הקהל נעלם. רק אני והוא. כל שיר מרגיש כמו שיחה. כל מבט מרגיש כמו נגיעה. אני מזיע. לא רק מהשמש.

הוא מסיים. משתחווה. אוסף מטבעות. קם. מסתכל עליי. אני מושיט לו בקבוק מים. הוא שותה. לאט. מעביר לשון על הפייה. אני כמעט נחנק. ״בירה?״ אני שואל באיטלקית גרועה. הוא צוחק. ״לא. בוא אליי.״ באנגלית. ישר. בלי משחקים. אני בהלם. שנייה. שתיים. ואז אני הולך איתו. ״מרקו,״ הוא אומר בדרך. ״איתי,״ אני עונה. ״ישראלי?״ ״ישראלי.״ ״אז אתה לא מתבייש,״ הוא צוחק. ״אני לא,״ אני עונה.

ברחוב בחוץ, בדרך אליו, הוא הולך קרוב. הכתף שלו נוגעת בשלי. פעם. פעמיים. אף אחד מאיתנו לא מתנצל. בפינה הוא עוצר. מסתכל עליי. ״בטוח?״ ״בטוח.״ הוא מחייך וממשיך ללכת.

דירה קטנה. האקורדיון נזרק ליד הדלת. הוא מסתובב. מנשק אותי. ארוך. רטוב. מלוח. חם בחוץ, חם יותר בפנים. לא אכפת לנו. מיטה גדולה. בגדים על הרצפה. אני לוקח אותו לפה. הוא נאנח. האצבעות שלו מכינות אותי. לאט. בסבלנות. ״מוכן?״ ״מוכן.״ הוא נכנס. חזק. טוב. אני נאנק.

הוא גומר. נשאר צמוד. אני מסובב אותו. ״עכשיו אני.״ הוא מחייך. ״בבקשה.״ אני נכנס. הוא בוער. סיבוב ארוך. חזק. אני גומר כמו שלא גמרתי חודשים. אנחנו שוכבים. מזיעים. צוחקים. מאוורר התקרה מסתובב לאט מעלינו.

״אז,״ שואל מרקו, ״איך רומא?״ ״רומא?״ אני אומר. ״עכשיו אני מבין למה כולם מתלהבים.״ הוא צוחק. מושיט יד לסיגריה. ״מחר אני מנגן שוב ליד המזרקה.״ ״אני אבוא.״ ״אני יודע.״ המטרה הושגה. ועוד איך. ונשארו לי עוד שבועיים של טיול.

בערב הבא אני חוזר למזרקה. הוא מנגן. הוא רואה אותי. הוא מחייך. ואת השיר הראשון הוא מקדיש לישראלי בשורה הראשונה.

הפעם אני לא מחכה שיסיים לארוז.