ארבע, תל אביב, בלי בוס

ארבע בנות. נוי, יעל, דנה ואני, קרן. נפגשנו בגיוס. אותו יום, אותו אוטובוס, אותה חרדה. עד הערב כבר החלפנו מספרים. עד סוף הטירונות היינו משפחה.

תוכניות? היו לנו המון. טיול ארוך אחרי הצבא. דירה ביחד. כסף. חופש. ובאחת השמירות, באמצע הלילה, יעל אמרה משהו שכולנו צחקנו ממנו. בואו נעבוד ביחד כנערות ליווי. צחקנו. אבל אף אחת לא אמרה לא.

שחרור. תל אביב. דירה שכורה בדיזנגוף. עבודה במלצרות בשלושה ברים שונים. והטיפים? משוגעים. מתברר שארבע בנות שמחות, יפות ובטוחות בעצמן זה דבר שגברים מוכנים לשלם עליו. הרבה. וחלקם לא הסתפקו בטיפ. הם רצו יותר.

הוא הציע לי מאתיים רק כדי שאשב איתו עוד חמש דקות, סיפרה דנה לילה אחד על המרפסת. ואת ישבת? שאלה נוי. ברור שישבתי. צחקנו. ואז הפסקנו לצחוק. הסתכלנו אחת על השנייה. כולנו חשבנו אותו דבר.

תחשבו על זה, אמרה יעל. אנחנו אוהבות סקס. אנחנו סומכות אחת על השנייה. אנחנו יודעות כמה אנחנו שוות. אין סרסור, אין מנהל, אין אחוזים. רק אנחנו. ההחלטה לקחה פחות משעה.

הכללים נקבעו באותו לילה. אחת: כל אחת בוחרת את הלקוחות שלה. שתיים: מישהו לא מתנהג יפה? הוא בחוץ. שלוש: אנחנו תמיד יודעות איפה כל אחת נמצאת. ארבע: מה שקורה בדירה נשאר בדירה. כתבנו את זה על דף. תלינו על המקרר. ליד רשימת הקניות.

המודעה הראשונה עלתה ביום ראשון. עד יום שלישי הטלפון לא הפסיק לצלצל. נוי הייתה הראשונה. היא חזרה לסלון אחרי שעתיים, הסמיקה, וזרקה שטר על השולחן. נו? שאלנו. היא רק חייכה. זה היה מספיק.

שינינו את הדירה. מצעים חדשים. אור עמום. נרות. מקלחת נקייה תמיד. העלינו מודעה. ובנינו לוח זמנים. לכל אחת ימים קבועים ושעות קבועות. ככה אף לקוח לא פוגש לקוח אחר. ככה כולם מרגישים בטוחים.

דיסקרטיות זה הכול, אמרתי להן בפגישה הראשונה. רוב הלקוחות היו אנשי עסקים. חלקם נשואים. חלקם מוכרים. הם שילמו בשביל השקט לא פחות מאשר בשביל הגוף. ואנחנו נתנו להם את שניהם.

זולות? בחיים לא. קבענו מחיר גבוה מהיום הראשון. וזה עבד. תוך כמה חודשים לכל אחת הייתה רשימה. לקוחות כבדים. קבועים. כאלה שמשלמים בלי לשאול ושולחים פרחים אחרי. בכל יום שישי ישבנו יחד, החלפנו סיפורים, צחקנו, ולפעמים גם הסמקנו. כן, גם אנחנו מסמיקות.

שנה אחרי, ארזנו. טיסה לבנגקוק, משם לבאלי, משם לאן שבא לנו. בלי לחץ. בלי לספור. ואם צץ בדרך מישהו מעניין עם הצעה טובה? אנחנו עדיין יודעות לשלב עסקים והנאה. חלמנו בגדול. ועכשיו אנחנו חיות בגדול. זה כל הסיפור.

ומה אמרו ההורים? הם חושבים שפתחנו עסק לעיצוב אירועים. במובן מסוים, זה אפילו נכון. כל ערב אצלנו היה אירוע. וכל לקוח יצא ממנו עם חיוך ששום מעצב לא היה מצליח לייצר.