בחצות, בלי מדים

רונן. חוקר בכיר, משטרת חדרה. עשרים ושמונה שנות שירות. אחוז פענוח שאף אחד לא התקרב אליו. בתחנה כבר אמרו בגלוי: “הוא יהיה מפכ״ל.” רונן לא ענה לזה אף פעם. הוא ידע משהו שהם לא ידעו.

הסוד שלו היה פשוט. הוא אהב להיכנע. ביום הוא שלט בחדרי חקירות, בלילה הוא רצה שמישהי אחרת תשלוט בו. פעמיים בשבוע. אותה כתובת. אותה אישה.

קראו לה אירנה. גבוהה ממנו, חזקה ממנו, יפה בצורה שגרמה לו לשכוח מילים. נערת ליווי שעבדה רק בתחום אחד: שליטה. היא לא חייכה הרבה. כשהיא כן חייכה, זה היה שווה את זה.

יום שלישי, עשר בלילה. רונן סגר תיק עבה, כיבה מחשב והתקשר.

“אני צריך לראות אותך.” “היום?” “כן.” שקט קצר. “חצות. תבוא נקי. תבוא שקט. מילת הביטחון לא השתנתה.” היא ניתקה. הוא כבר היה מוכן.

החדר שלה היה אותו חדר. אור חלש, אדום. עמוד באמצע. רצועות עור. ריח של נרות. רונן נכנס עם ראש למטה. אירנה עמדה מולו עם שוט קצר ביד.

“ידיים.” הוא הושיט. היא קשרה אותן לעמוד, הידקה, בדקה. “כואב?” “לא.” “עוד יכאב.”

המכה הראשונה נחתה על הגב. חדה. הוא נשם עמוק. השנייה נמוכה יותר. הוא נשך שפה. השלישית כמעט ליטוף, והגוף שלו התבלבל לגמרי. כאב ועונג באותה נשימה. העיניים שלו נרטבו.

“תגיד תודה.” “תודה.” “יותר חזק.” “תודה.” היא חייכה בפעם הראשונה הערב. רונן הרגיש את החיוך הזה בכל הגוף. בתחנה אף אחד לא דיבר אליו ככה. אף אחד לא היה מעז. כאן, בחדר הזה, זה בדיוק מה שהוא בא לקבל.

“מה אתה פה?” שאלה. “כלום.” “נכון.” היא הסתובבה סביבו, נגעה, לחצה, צבטה, שחררה. הוא רעד. היא קבעה את הקצב, את הנשימה, את כל מה שיקרה. ככה עברה שעה.

ואז היא עצרה. התירה את הרצועות. משכה אותו למיטה בכוח. “עכשיו אתה,” אמרה. “ותעשה את זה טוב.”

הוא עשה. כל מה שהיה כלוא בו שעה שלמה יצא בבת אחת. חזק. מהיר. בלי מחשבות. היא נשכה את כתפו כשהגיעה, והוא קרס לידה עם נשימה כבדה.

הם שכבו כמה דקות בלי לדבר. אירנה העבירה אצבע על הסימנים בגבו, הפעם בעדינות. “שבוע הבא?” שאלה. “כן.” “אותה שעה.” “כן.” זה היה כל הדיבור. לא היה צריך יותר מזה.

שתיים בלילה. רונן ירד במדרגות, נכנס לאוטו וישב רגע בשקט. רגוע לגמרי. נקי מבפנים.

חודשיים אחר כך מישהו בתחנה ראה אותו נכנס לבניין. השמועה רצה מהר. רונן לא הכחיש. הוא הגיש מכתב פרישה, החזיר את התג ויצא מהדלת הראשית. בלי להוריד את הראש.

בערב הוא שלח לאירנה הודעה אחת: “אני פנוי עכשיו. כל יום.” התשובה הגיעה אחרי דקה. “חצות. אל תאחר.” הוא חייך. יש דברים שלא משתנים, וטוב שכך.