הבחור מהעמדה ליד

עבודה חדשה. סוף סוף. אחרי עשרות ראיונות. נוי לא האמינה שזה קרה. “איך המקום?” שאלו החברות. “מדהים.” “והשעות?” “מעולות.” “והגברים?” היא צחקה. “עוד לא בדקתי.” זה לא היה לגמרי נכון. היא כבר בדקה. היה אחד. אורי. מהעמדה ליד.

כל בוקר, תשע בדיוק, הוא הניח לה קפה על השולחן. בלי מילה. רק חיוך. לפעמים עם מאפה. לפעמים עם פתק קטן. “בוקר טוב.” זהו. נוי לא הבינה. נחמד? מתעניין? מנומס? “אולי הוא ככה עם כולם,” אמרה לחברה. “הוא לא ככה עם כולם,” החברה ענתה. נוי לא הייתה בטוחה.

בלילות היא חשבה עליו. על הידיים שלו. על איך שהוא מניח את הכוס. בזהירות. כאילו זה חשוב. היא דמיינה את אותן ידיים עליה. ובבוקר, כשהקפה הגיע, היא לא הצליחה להסתכל לו בעיניים. הוא חייך. היא הסמיקה. וככה זה נמשך שבועות.

מסיבת העובדים. ערב חמישי. נוי בשמלה שחורה. עקבים. שפתון אדום. היא נכנסה וחיפשה אותו. ומצאה. אורי, בלי הקפוצ׳ון הרגיל. חולצה לבנה. ז׳קט. נראה כמו מישהו אחר לגמרי. הוא ראה אותה. סימן עם היד. “בואי, שבי.” היא באה. “טוב לראות אותך פה,” הוא אמר. “גם אותך,” היא ענתה. “בלי כוס קפה ביד, אתה נראה אחרת.”

הם צחקו על הבוס. על הישיבות. על המזגן שתמיד מקולקל. ואז שיר איטי. “רוקדת?” “כן.” רחבה. ידיים על המותניים. מרחק. כולם מסתכלים. ואז האצבעות שלו על הלחי שלה. קלות. שנייה. היא הרגישה את זה בכל הגוף. “אני רוצה לצאת מפה איתך,” הוא אמר. “עכשיו?” “עכשיו.” הוא נפרד מהחבר׳ה. היא חיכתה שתי דקות. ספרה בראש. סידרה את השמלה. ויצאה. הוא חיכה ליד הרכב. פתח לה דלת. כמו פעם.

“לאן?” “לדירה של חבר. הוא בחו״ל. השאיר לי מפתח.” “זה בטוח? אין מצלמות?” “אין. זאת לא הפעם הראשונה שאני מביא מישהי לדירה דיסקרטית, אבל זאת הפעם הראשונה שאני ככה לחוץ.” היא צחקה. נרגעה. הדירה הייתה יפה. נקייה. שקטה. אור צהוב ממנורה אחת. ספה אפורה. חלון לעיר. “אם את רוצה לעצור, תגידי,” הוא אמר. “אני לא רוצה לעצור.”

הוא נישק אותה. ידיים בשיער. חולצה למטה. “בלי חזייה?” “בלי.” יד מתחת לשמלה. “גם בלי…?” “שונאת תחתונים.” “את הורגת אותי.” הוא השכיב אותה על המיטה. ירד אליה. לאט. היא נשכה את השפה. נאחזה בסדין. “אל תפסיק.” הוא לא הפסיק. אחר כך היא דחפה אותו על הגב. “תורי.” ירדה על הברכיים. הידיים שלה. השפתיים שלה. הוא נשם בכבדות. “נוי…” היא לא עצרה עד שהוא נשבר לגמרי.

אחר כך שקט. שניהם על הגב. מחייכים לתקרה. “מחר קפה?” הוא שאל. “מחר קפה,” היא ענתה. “ואחרי העבודה?” “נראה,” היא אמרה. אבל היא כבר ידעה את התשובה. מכל סיפורי הסקס בעברית שקראה בטלפון בלילות, אף אחד לא התחיל בכוס קפה על השולחן.