הפסקת צהריים

תל אביב. משרד הייטק, קומה תשע. שני שולחנות, אחד מול השני. תום ורוני. חברים מהיום הראשון.

הוא נשוי. נישואי נוחות. היא נשואה. שידוך. שניהם לא מאושרים, ושניהם יודעים את זה, כי הם מספרים אחד לשני הכול. על הבית, על השקט, על הריקנות.

חודשים עברו. משהו זז. תום התחיל להסתכל עליה אחרת. על השפתיים שלה כשהיא מדברת בטלפון. על הידיים שלה על המקלדת. בלילה, ליד אשתו, הוא לא נרדם. רק חשב עליה.

הוא לא אמר כלום. מה יגיד? “כשאני עם אשתי אני רואה אותך”? הוא יאבד אותה. אז שתק.

יום רביעי. הפסקת צהריים. הדשא מול הבניין. רוני הניחה את הכריך בצד. הרימה אליו עיניים. חומות, עמוקות.

“די,” אמרה. “אי אפשר להמשיך להתעלם מזה.” “ממה?” “מאיתנו.”

תום נשם עמוק. “אני מפחד,” אמר. “מפחד לאבד אותך אם אגיד מה אני מרגיש.” “תגיד.” הוא אמר. איך הוא מדמיין אותה בידיים שלו. איך הוא מנשק כל חלק בה. איך הוא אוהב אותה לאט.

רוני הסמיקה. השפילה מבט. ואז הרימה אותו שוב. “גם אני חושבת עליך. כשאני עם בעלי. אחרת אני לא יכולה.”

שקט. ואז חיוך משני הצדדים.

למחרת. אחת בצהריים. דירה דיסקרטית בתל אביב, שלושה רחובות מהמשרד. הדלת נפתחה. הם נכנסו. היא עוד לא נסגרה והוא כבר נישק אותה. חזק. ארוך. בלי אוויר.

היא הרגישה אותו. כל אותו. נצמדה אליו, העבירה ידיים על הגב שלו, משכה אותו קרוב יותר. “חיכיתי לזה חודשים,” לחשה. “גם אני.” הבגדים נפלו בדרך למיטה. חולצה, חצאית, חגורה. אף אחד לא אסף.

במיטה הוא לא מיהר. נשיקות על הצוואר, על החזה, על הבטן. נמוך יותר. היא נשמה עמוק, רעדה. גניחה יצאה ממנה, והיא הרימה את האגן לקראתו.

הוא עלה עליה. נכנס לאט. עד הסוף. ובאותו רגע זה קרה לה. אורגזמה. הראשונה בחייה. חזקה, מטלטלת. היא תפסה בכתפיים שלו ולא שחררה. “אל תפסיק.” הוא לא הפסיק. הם זזו ביחד, באותו קצב, כאילו עשו את זה תמיד. רך, עמוק, מלא.

אחר כך שכבו בשקט. הראש שלה על החזה שלו. הלב שלו עוד דפק. “מה עכשיו?” שאלה. “עכשיו נחזור לעבודה.” “ואחר כך?” “אחר כך נחזור לפה.” היא צחקה. נישקה אותו. “מבטיח?” “מבטיח.” הם התלבשו מהר. היא סידרה את השיער מול המראה. הוא תיקן את הצווארון שלה. שני אנשים רגילים, שחוזרים מהפסקת צהריים.

שתיים וחצי. הם חזרו למשרד. כל אחד לשולחן שלו. מבט אחד מעל המסכים. זהו.

בערב, בבית, בעלה של רוני שאל איך היה היום. “רגיל,” אמרה. “ישיבות.” באותו רגע הגיעה הודעה. “תודה,” כתב תום. היא מחקה אותה וחייכה לעצמה.

מאז זה קבוע. פעם בשבוע, לפעמים פעמיים. כל פעם דירה אחרת בעיר. שעה גנובה. אף אחד לא יודע. רק הם.