הקפיטריה בבסיס

שקט בסלון. ארוך. כבד. דורון על הכורסה. מאיה על הספה. אף אחד לא זז.

בפעם הראשונה אין תפקידים. הוא לא הלוחם החזק. היא לא זו שמחייכת ואומרת שהכול בסדר. רק שני אנשים והנזק.

היא מנסה להסביר. נעצרת. מנסה שוב.

״טעיתי,״ היא אומרת לבסוף. ״אני יודעת שפגעתי בך.״

הוא לא צועק. לא דורש פרטים. גם לא סולח.

״אני לא יודע אם אוכל לסמוך עלייך שוב.״

זהו. אמת.

באותו לילה אין פתרון. יש גבול. ויש רגע אחד קטן: הוא נותן לה את המיטה ולוקח את הספה. היא שוכבת בחושך וחושבת: הוא לא אדם רע. זה מחזיר לשניהם טיפה של כבוד.

הם נפרדים. מאיה מתחילה מחדש. עבודות פשוטות. דירה קטנה. חיים יציבים. דורון ממשיך בצבא. מתקדם. מצליח. בונה שקט. אבל משהו בפנים נשאר נעול.

חמש עשרה שנה.

חצי שנה לפני השחרור. בוקר רגיל. דורון נכנס לקפיטריה בבסיס. ריח קפה. רעש כוסות. ואז הוא רואה אותה.

מאיה. מאחורי הדלפק. מדי עבודה. שיער אסוף. אחרת. שקטה. נוכחת.

היא רואה אותו. חיוך זהיר.

״שחור, בלי סוכר?״

״את זוכרת.״

״יש דברים שלא שוכחים.״

הוא יושב בפינה. מסתכל. הלב שלו מזהה אותה לפני שהראש מספיק להחליט משהו. כשהמקום מתרוקן, היא מתיישבת מולו.

״אז,״ היא אומרת.

״אז.״

הם מדברים. על השנים. היא עבדה. שרדה. למדה להיות לבד.

״זוגיות?״ הוא שואל.

״לא ממש. אני לא טובה בזה. נראה לי ששברתי משהו אז.״

״גם אני.״

שתיקה. ואז היא אומרת את זה.

״אני מתחרטת. לא כי היה לי קשה. כי הבנתי כמה הייתי אכזרית. אמרתי דברים לא נכונים. ניסיתי לצאת צודקת על החשבון שלך. זה רודף אותי.״

הוא מקשיב. ומרגיש משהו משתחרר. זה לא חייב להיגמר בשנאה. זה יכול לכאוב. לא חייב להרעיל.

היא מספרת עוד. על דירה שכורה בבאר שבע. על משמרות לילה. על חתול שמת בשנה שעברה. דברים קטנים. הוא מספר על הדרגות. על הבית הריק. על זה שהוא מבשל לעצמו כל ערב ואוכל מול החדשות.

״נשמע בודד,״ היא אומרת.

״זה שקט.״

״זה לא אותו דבר.״

הוא לא עונה. היא צודקת.

״ארוחת ערב?״

היא צוחקת. ״אני כבר לא מחפשת גברים.״

״לא שאלתי מה את מחפשת.״

היא מסתכלת עליו רגע ארוך. ״שמונה. אני אשלח כתובת.״

בערב הוא דופק על הדלת שלה. דירה קטנה. ריח של שקשוקה. יין זול. הם יושבים. מדברים. צוחקים בזהירות. השיחה זורמת. כמו פעם. רק בלי ההבטחות של פעם.

ואז המילים נגמרות. הם קרובים. קרובים מדי בשביל ידידות. רחוקים מדי בשביל חזרה.

״רק אל תשנא אותי שוב בבוקר,״ היא לוחשת.

״אני לא רוצה לשנוא יותר.״

היא מתקרבת. הוא לא זז. ואז כן. נשיקה איטית. אחר כך פחות איטית. הידיים שלו על המותניים שלה. שלה בשיער שלו.

״בטוחה?״ הוא שואל.

״כן.״

מה שקורה אחר כך נשאר שלהם. לא תיקון של העבר. רק בחירה. להיות עדינים. בלי להוכיח. בלי להעניש. בלי לברוח.

אחר כך הם מחממים את השקשוקה. אוכלים ישר מהמחבת. עומדים במטבח, יחפים. בחוץ העולם ממשיך. בפנים שני אנשים. מבוגרים יותר. פגועים יותר. ומבינים משהו פשוט: ריפוי זה לא תמיד התחלה חדשה. לפעמים זה רק ערב אחד בלי מלחמה.