חדר 714, חיפה: שתיים זה לא יותר מדי

אבי נשוי שמונה שנים. הוא גדל באילת. כל החיים חום, ים אדום ותיירים. ותמיד, בראש, פנטזיה אחת: אישה מחיפה. הוא לא ידע להסביר למה. הוא פשוט שמע שהנשים שם אחרות. חמות. ישירות. בלי משחקים.

ואז הגיעה נסיעת העבודה. שלושה ימים במלון בחיפה. חדר 714, נוף למפרץ. בערב הראשון הוא סגר את הלפטופ, התקלח ולבש את החלוק של המלון. הוא פתח את הטלפון. נערות ליווי בחיפה. גלילה. עוד גלילה. ואז עצירה.

שתי תמונות זו לצד זו. ויקה, רוסייה בלונדינית, חזה מלא, מבט שאומר הכול. ונוי, שחרחורת, גוף חטוב, עור בגוון קפה. הוא חשב שנייה אחת. ואז שלח הודעה.

רגע לפני ששלח, הוא היסס. שמונה שנים הוא לא עשה דבר כזה. הטבעת על האצבע הרגישה פתאום כבדה. אבל הפנטזיה הייתה חזקה יותר. היא ישבה בו שנים. היא חיכתה בדיוק לחדר הזה, לעיר הזאת, ללילה הזה. הוא נשם עמוק. ולחץ.

“שתיכן?” כתב.

“שתינו,” ענו.

ארבעים דקות אחר כך נשמעה דפיקה. “פתוח,” הוא קרא. הן נכנסו. חיוך, היכרות קצרה, בדיקה מהירה של הפרטים. הן נראו בדיוק כמו בתמונות. אולי יותר טוב.

“הכול בסדר מבחינתכן?” הוא שאל.

“מצוין,” אמרה ויקה. “רק תמזוג כבר את היין.”

הוא מזג. הן השקו אותו. הוא השקה אותן. היין היה חמצמץ, אבל אף אחד לא התלונן. ויקה סיפרה שהיא גרה בכרמל כבר עשר שנים. נוי אמרה שהיא חיפאית מלידה. “אז הנה לך אישה מחיפה,” היא צחקה, “אפילו שתיים.” נוי שמה מוזיקה. הם רקדו. צחקו. נוי התקרבה ראשונה ונישקה אותו. ויקה נעמדה מאחוריו ונשכה לו בעדינות את תנוך האוזן. החלוק נפתח. אף אחד לא סגר אותו.

“וואו,” אמרה ויקה כשהסתכלה למטה. היא לא חיכתה לתשובה. היא ירדה על ברכיה. נוי המשיכה לנשק אותו, עמוק, בלי הפסקה. אבי הפסיק לחשוב.

“למיטה,” הוא אמר. “שתיכן.”

הן לא התווכחו. הן נשכבו, צוחקות. הוא עבר מאחת לשנייה. הקצב עלה. הנשימות התקצרו. השיא הגיע חזק, כמו גל שמתנפץ על שובר גלים. אבי נשאר שוכב, מתנשף.

“זה הכול?” חייכה נוי.

“ממש לא,” הוא ענה.

הסיבוב השני היה איטי יותר. עמוק יותר. ויקה לחשה לו מה היא רוצה. נוי הראתה לו בלי מילים. הן הובילו. הוא נתן להן. הזמן הפסיק להיות חשוב. עד שהגיע עוד שיא, ארוך, כזה שמשאיר שקט מוחלט בחדר.

ואז זה נגמר. הן קמו. התלבשו בשתי דקות. ויקה סידרה את השיער מול המראה. נוי שלחה לו נשיקה מהדלת.

“ביי, אילת,” היא אמרה.

הדלת נסגרה. אבי נשאר לבד בחדר 714. אורות המפרץ מתחת. כוס יין חצי מלאה על השידה. ריח של בושם זר עוד עמד באוויר. הוא חייך. בדיוק ככה הוא רצה את זה. בלי שאלות. בלי סיפורים. רק לילה אחד בחיפה.