טייס אוטומטי
תא הטייס. שקט. מכשירים זוהרים. עננים מתחת, עד האופק. קפטן עידו ישב מאחורי ההגה, מדים נקיים, ידיים יציבות על הפקדים. מרוכז. כמו תמיד. בשבילו, הטסה היא לא עבודה. היא שליטה.
שלושים אלף רגל. מהירות שיוט. ארבע שעות עד הנחיתה. בתא הנוסעים, אף אחד. רק היא.
הדלת נפתחה. הדס נכנסה. מדי דיילת צמודים, קוקו הדוק, מבט ששווה אלף מילים. שנים הוא מכיר את המבט הזה. ועדיין הוא עובד עליו כל פעם מחדש. עידו הציץ אליה. שנייה אחת. הריכוז נסדק.
"הכל בסדר פה?" שאלה.
"חלק כמו משי." הוא חייך. "אבל אני יכול להסתדר עם טייסת משנה."
"באמת?" היא פתחה כפתור בז'קט. ועוד אחד. חולצה לבנה, דקה, מחשוף. "חשבתי שאתה טס לבד."
"רק כשאין לי שותפה ראויה. שבי."
היא התיישבה לידו. הירך שלה נגעה בשלו. חשמל. עידו נשם עמוק. החום שלה עבר דרך הבד.
"בטוח שאתה לא צריך עזרה?" היא לחשה.
"אני צריך המון עזרה."
הוא לחץ על כפתור. טייס אוטומטי. נורה ירוקה. המטוס ממשיך בדרכו.
הוא בדק פעמיים. גובה. כיוון. מזג אוויר. הכל נקי. אין תנועה באזור. המטוס יחזיק את עצמו. ועכשיו, לראשונה מאז ההמראה, הידיים שלו היו חופשיות.
"אתה בטוח?" היא שאלה, חצי צוחקת.
"לגמרי. עכשיו תני לי לעבוד."
ואז הוא פנה אליה.
הנשיקה הייתה מיידית. רעבה. ידיו בשיער שלה, הקוקו התפרק. ידיה על המעיל שלו, הכפתורים נפתחים אחד אחרי השני. היא נלחצה אליו. הוא משך אותה עוד יותר קרוב. הלב שלו דפק כמו מנוע בהמראה.
"חיכיתי לזה כל הטיסה," היא אמרה בין נשיקות.
"רק הטיסה?"
"כל השבוע. מאז שהלקוחות הודיעו שהם נשארים."
החולצה שלה נפלה. החזייה אחריה. הוא נגע בה, היא נאנחה לתוך הפה שלו. האצבעות שלה כבר על החגורה שלו. רועדות. לא עוצרות.
"קפטן. אני רוצה את זה כבר כל כך הרבה זמן."
"גם אני. את לא יודעת כמה."
הוא קם. הרים אותה. הושיב אותה על הקונסולה. החצאית למעלה. התחתונים על הרצפה. המתגים לחצו לה בגב. לא היה לה אכפת. האצבעות שלו עליה, לאט, ואז פחות לאט. היא זרקה את הראש לאחור. רעדה. נאחזה בו בשתי ידיים.
"עכשיו אתה," היא התנשפה, ודחפה אותו חזרה למושב.
היא ירדה על הברכיים. המבט שלה נעול בשלו. הפה שלה חם, הידיים שלה עליו. עידו נשען לאחור. איבד את המילים.
"הדס… אלוהים…"
היא לא עצרה. הוא החזיק בשיער שלה. עוד רגע והוא שם. לא. לא ככה. הוא משך אותה למעלה, הושיב אותה שוב על הקונסולה. רגליה סביבו. עקבים בגב שלו. והוא נכנס אליה. עמוק.
"עידו…" היא גנחה.
קצב. עוד קצב. הנשיקות שלו בולעות את הקולות שלה. תא הטייס מלא בנשימות כבדות. הציפורניים שלה בגבו. היא הגיעה. הגוף שלה רעד כולו, ומשך אותו איתה.
"תגמור איתי," היא לחשה.
והוא גמר. גניחה עמוקה. התנועות שלו האטו. נשיקה רכה על השפתיים.
"שמת לב," היא לחשה, "שהמכשירים לא זזו אפילו מילימטר?"
"אני מקצועי," הוא חייך.
"מקצועי מאוד," היא אמרה, ונשכה לו את הכתף.
הם נשארו ככה. מחובקים. מתנשמים. הלבבות מאטים. בחוץ, ירח מלא. השמיים לא שמו לב לכלום.
"אני אוהב אותך, הדס."
"גם אני אוהבת אותך."
היא קמה. אספה את החולצה מהרצפה. את החזייה מצאה תלויה על אחת הידיות. הם צחקו. היא התלבשה לאט, והוא הסתכל. לא מיהר להחזיר את העיניים לחלון.
"קפה?" שאלה מהדלת.
"עוד מעט. קודם תחזרי לפה."
היא חזרה. התיישבה במושב טייס המשנה. הפעם, באמת.
רגע. לפני שאתם מרימים גבה. הם נשואים. הם הכירו בקורס טיס אזרחי. היא עזבה אחרי חצי שנה, גילתה שהיא מעדיפה את הצד של האנשים. הוא נשאר. חמש שנים אחר כך הם התחתנו. ואז החלום הגדול: מטוס משלהם. עידו והדס קנו לפני שלוש שנים קינג אייר, מטוס טורבו-פרופ קטן ואמין, והקימו עסק לטיסות שכר. הוא טייס. היא דיילת. צוות של שניים. הלקוחות שהטיסו לברמודה החליטו להאריך את החופשה, אז הטיסה חזרה הייתה ריקה. רק הם. רק השמיים. אף נוסע, אף עין זרה.
ואת הטיסה הזאת אף אחד מהם לא ישכח. אף פעם. ובפעם הבאה שהלקוחות יאריכו חופשה, הם כבר יודעים מה הם עושים בדרך חזרה.
הוסיפו חוות דעת