יעל, VIP: איך הכול התחיל

אני אוהבת סקס. אמרתי את זה בקול. החברות שלי הסמיקו. בשבילן זה היה חטא. בשבילי זה היה חופש.

אז עשיתי צעד. שלחתי פרטים לשירות ליווי בהזמנה בלבד. אקסקלוסיבי. דיסקרטי. יקר. יומיים אחר כך הטלפון צלצל.

הם הזמינו אותי לראיון. משרד במגדל בתל אביב. קומה עשרים ומשהו. שני גברים בחליפות. שעונים שעולים כמו דירה. נוף לים מכל חלון.

“ניסיון?” שאל אחד.

“דוגמנות. שלוש שנים.”

“למה את פה?”

“כי אני אוהבת את מה שאני עומדת לעשות.”

הם הסתכלו. לא הסתירו. ברונטית טבעית. עיניים כחולות בהירות. עור לבן. גבוהה מאוד. רגליים ארוכות. חזה טבעי, גדול. בלי פילטרים.

“מתי את יכולה להתחיל?”

“מחר.”

“ראשון הקרוב. ברוכה הבאה.”

בדרך הביתה ישבתי באוטו. לא הדלקתי מנוע. רק חייכתי. ואז נלחצתי. ואז שוב חייכתי.

חשבתי שזה יהיה קל. זה לא היה.

הלקוח הראשון. סוויטה. אור נמוך. שמפניה בדלי קרח. הוא חייך. אני קפאתי. הידיים שלי לא ידעו מה לעשות. הקול נעלם. השני היה דומה. גם השלישי. הבנתי משהו מביך: אני ביישנית. במיטה, אני לא הסנסציה שהם מחכים לה.

בבית, מול המראה, שאלתי את עצמי מה לא בסדר. הגוף בסדר. הפנים בסדר. הראש? הראש היה תקוע.

חשבתי לפרוש. ברצינות. כבר ניסחתי הודעה למנהל.

ואז הוותיקות. שלוש נשים, כל אחת עם עשור בתחום. הן ראו אותי במטבחון, עם העיניים האדומות והקפה שהתקרר.

“מה קרה, יפה?”

“כלום.”

“כלום לא בוכה ככה במטבחון.”

סיפרתי. הכול.

“זה הכול?” אחת צחקה. “זה מתקנים.”

“איך?”

“כמו שמתקנים הכול. מתרגלים.”

והן תיקנו. לימדו אותי לעמוד. לנשום. להסתכל ישר בעיניים. לקחת שליטה. לקבוע את הקצב. לימדו אותי שביטחון הוא הדבר הכי סקסי בחדר. ולימדו אותי טריקים. כאלה שגורמים לגבר לגמור לפני שהוא מספיק להגיד את השם שלי.

“תתאמני עליי,” אמרה הבכירה ביניהן, וצחקה. “על השיחה, לא על השאר.”

התאמנו. כל ערב. איך נכנסים לחדר. איך מתיישבים. איך נוגעים ביד שלו כאילו במקרה. איך אומרים “לא עכשיו” בחיוך, ו“עכשיו” בלחישה. איך שותקים, כי לפעמים השקט עושה את רוב העבודה. אחרי שבועיים כבר לא הייתי צריכה לחשוב. הגוף זכר לבד.

זה עבד. לא ביום אחד. לא בשבוע. אבל עבד. כל פגישה קצת יותר. כל לילה קצת פחות פחד.

הלקוח הבא נכנס לסוויטה. הפעם אני מזגתי. אני הובלתי. אני החלטתי מתי. הורדתי לו את העניבה לאט. נתתי לו לחכות. הוא לא נשם. הוא יצא משם בלי מילים, ושלח הודעה למשרד עוד באותו לילה: “אותה. שוב. בשבוע הבא.”

חצי שנה. זה כל מה שלקח. מביישנית שרועדת בסוויטה לנערת ליווי VIP. התעריף עלה. ואז עוד פעם. היום הלקוחות מחכים שבועות.

הוותיקות? עדיין שותות איתי קפה במטבחון, צוחקות על הימים שבהם רעדתי. ואני? אני כבר מלמדת את החדשות.