יעלי: הוא ביקש לדבר גס. הוא לא היה מוכן

היי. מה נשמע? הכל בסדר אצלכם? יופי. בואו נתחיל.

אני יעלי. שלושים וארבע. שתים עשרה שנים נערת ליווי. מטר שבעים. רזה. שרירית. שיער שחור עד הכתפיים. פנים שגברים זוכרים. אני לא מתביישת בזה. זה הכלי שלי.

שתים עשרה שנים זה הרבה זמן. ראיתי הכל. גברים בטוחים. גברים ביישנים. גברים שבוכים. אבל יש מפגש אחד שתמיד חוזר אליי.

איך נכנסתי לזה? בית דתי. כללים. שבתות. תפילות. החלטות שאחרים קיבלו בשבילי. סיימתי שירות לאומי ולא היה לי כלום. לא עבודה, לא כסף, לא כיוון. ואז, סוכנות ליווי. יום אחד. החלטה אחת. נפרדתי מהחיים הקודמים. בלי חרטות.

ודבר אחד שחשוב לי שתבינו. נערות ליווי הן נשים. רגילות. עם רגשות. צובטים אותנו? כואב. יורד גשם? אנחנו נרטבות. פוגעים בנו? אנחנו נעלבות. פשוט.

עכשיו, הסיפור. תחילת הקריירה. לקוח בשם עמוס. מבוגר ממני בעשרים שנה. נאה. שיער אפור בצדדים. מבט בטוח. אבל משהו בפער הגילים הלחיץ אותי. ואז הבקשה שלו:

– אני רוצה שנדבר גס. כמה שיותר. בלי גבולות.

הייתי חדשה. רציתי שיעריכו אותי בסוכנות. אמרתי כן.

לפני הכל, סיכמנו כללים. מה מותר. מה לא. מילה אחת לעצירה. הוא הסכים לכל סעיף. נראה רגוע. בטוח בעצמו. חשבתי שאני יודעת מה הולך לקרות. טעיתי.

החדר היה חמים. וילון סגור. מוזיקה שקטה. ריח של נר וניל. הוא ישב על קצה המיטה בחולצה מכופתרת עד הסוף. אני עמדתי מולו בשמלה שחורה קצרה. לקחתי נשימה עמוקה. ונכנסתי לתפקיד.

אני מתקרבת. שפתיים על האוזן שלו. קול נמוך. מתגרה.

– הערב אני כולי שלך. הכי פרועה שאתה מסוגל לדמיין.

היד שלי יורדת. מגלה שהוא מוכן לגמרי.

– נו? איך זה מרגיש לך?

שקט. הוא לא עונה. נותן לי נשיקה מהירה. כמו מישהו שבורח משאלה במבחן.

וזה מדליק אותי. פתאום אני לא מתחילה. אני מובילה. אני פותחת לו את כפתורי החולצה. מהר. חזק. נושמת אותו.

– מה קרה? שכחת מה עושים עם אישה? בגילך?

הוא נבהל. מגמגם.

– ככ, כן. רר, רגע. תת, תני לי שנייה. אאני מתארגן.

אני לא מוותרת.

– עכשיו אתה מגמגם? באת לשחק או לחשוב? תזיז את עצמך כבר.

ואז הוא עוצר הכל. שולף כסף מהכיס. מניח על השידה.

– זהו. אני לא רוצה יותר. חבר אמר לי לנסות. זה לא בשבילי.

הוא קם. מתלבש. יוצא. אני לא מנסה לעצור אותו. מי שאומר די, זה די. זה הכלל שלי.

אני נשארת בחדר. בהלם. וגם קצת לוהטת. ולמחרת? בסוכנות מחכה המלצה ממנו. חמה. מפרגנת. מלאה מחמאות. מאז? אף מילה. אחד הסיפורים האירוטיים הכי מוזרים שלי. ועד היום אני לא בטוחה מי מאיתנו הפתיע את מי יותר.

מה למדתי? שבקשה זה דבר אחד. מוכנות זה דבר אחר. ושתמיד, אבל תמיד, מקשיבים כשמישהו אומר עד כאן.