מישל. ניו יורק. ועכשיו חיפה

ניו יורק, 1986. אני בן עשרים ושש, עובד בחנות אלקטרוניקה ברחוב 47, ובסופי שבוע מבזבז את המשכורת על דבר אחד: ערבים עם מישל. נערת ליווי. הכי טובה בעיר, לפחות לפי ההחלטה שלי. אני לא מתפשר על אוכל, לא על נעליים, ובטח שלא עליה.

היא הייתה מגיעה למלון עם מעיל אדום ותיק קטן. אף פעם לא איחרה. אף פעם לא מיהרה ללכת. היא ידעה לדבר על ג'אז, על בייסבול ועל אוכל סיני טוב יותר ממני. ובמיטה? היא ידעה בדיוק מה היא רוצה, ולא התביישה להגיד. כל ערב איתה הרגיש כמו סרט, ואני הייתי בטוח שזה ימשיך לנצח.

ואז זה נגמר. חזרתי לארץ. צבא מילואים, עבודה, חתונה, גירושים. החיים. מישל נשארה זיכרון. תמונה מטושטשת של מעיל אדום ברחוב מושלג.

קפיצה קדימה. שלושים ומשהו שנה. הטלפון מזמזם. “זאת מישל. אני בארץ.” “מה זאת אומרת בארץ?” “עליתי. רוצה להיפגש?”

שאלה מיותרת. קבענו בדירה דיסקרטית בחיפה, מול הים. כשעליתי במדרגות היא כבר חיכתה בפתח. שמלה שחורה, שיער אסוף, אותו חיוך. “פרשתי,” היא אמרה. “מכולם. חוץ ממך.”

נכנסנו. היא מזגה שתי כוסות ולא חיכתה. “זוכר את המלון ברחוב 52?” זכרתי כל פרט. הדלת שנטרקה, החצאית שנפלה, הידיים שלי עליה עוד לפני שהספקנו להגיד שלום. “אז למה אתה מחכה?” היא שאלה.

לא חיכיתי. נישקתי אותה חזק, והיא החזירה נשיקה חזקה עוד יותר. עשרים שנה של שתיקה נגמרו בשנייה. היא הסתובבה, הגב אליי, והציצה מעבר לכתף. ידעתי מה היא רוצה. ירדתי על הברכיים והתמסרתי לה בלי למהר, עד שהנשימות שלה התקצרו והיא נאחזה בשולחן.

ואז היא שינתה כיוון. תפסה לי את העניבה ומשכה. הפילה את עצמה על המיטה וגררה אותי איתה. החגורה נפתחה, המכנסיים עפו. “עכשיו,” היא לחשה, וזו הייתה כל ההסכמה שהייתי צריך.

הגוף שלה ענה לי כמו פעם. מוכר וחם, רק בטוח יותר בעצמו. התחלנו לאט ונגמרנו בלי שום עכבות. היא צחקה, גנחה, קיללה באנגלית. הידיים שלה על הגב שלי, הרגליים שלה סביבי, החלון פתוח ורוח מהים נכנסת לחדר. לא היה עבר ולא היה עתיד. רק היא, אני והמיטה שחורקת כאילו גם היא נזכרת במשהו.

רגע לפני הסוף היא עצרה אותי. “חכה. עוד לא.” הטריק שלה, אחרי כל השנים. היא החליקה למטה וסיימה אותי בפה, לאט ואז מהר, עד שכל השרירים שלי נכנעו. היא הרימה את הראש וליקקה את השפה. “עדיין טעים,” קבעה, וחייכה את החיוך של פעם, זה שאי אפשר לשכוח.

שכבנו על הרצפה ודיברנו על ברוקלין, על הפאב האירי, על החורף של 87. ואז הגוף שלי התעורר שוב, והיא כמובן הבחינה. “סיבוב שני?” “מה זאת שאלה.” יש סיפורי סקס אמיתיים שלא צריכים סוף. רק המשך.