ספנקינג בשלג, ותודה על כל אחד

חג הודיה. משפחה של החבר. פעם ראשונה. שירה הייתה לחוצה.

שלוש שנים בארצות הברית. עדיין לא הבינה את החג הזה. עכשיו היא תחגוג אותו עם כולם. אבא. אמא. אחות. דודים. כולם.

יונתן, החבר שלה, היה בחור טוב. מנומס. שקול. מבין. אבל גם סגור. היו בו מקומות שהיא עוד לא הכירה. כמה חודשים יחד, וכבר הזמנה לבקתה של ההורים בהרים. מוקדם. אולי הוא לא רצה שתהיה לבד בחג. המשפחה שלה הייתה בישראל.

נסיעה ארוכה. הוא נהג. היא שיחקה בשיער. הסתכלה על היער מלבין. ואז שלג טרי. עשן מהארובה. בקתה ענקית מעץ וזכוכית. גדולה ממה שדמיינה.

יונתן כבר היה בדלת. מנופף. היא נשמה עמוק ויצאה מהאוטו.

האבא: לחיצת יד. מדויק. שקט. עכשיו היא הבינה מאיפה יונתן. האמא: חמה. רכה. שירה דמיינה את עצמה ואת יונתן ככה, בעוד שלושים שנה. זה מצא חן בעיניה.

בפנים: ריח של צלי. דודים עם יין. סיפורים. צחוק. היא נרגעה.

יונתן ישב מולה. כמעט לא דיבר. רק הסתכל. מדי פעם חייך אליה מעל הכוס. חיוך קטן. שונה. היא לא ידעה לפענח אותו. משהו בו היה דרוך כל הערב. כאילו הוא מחכה לרגע.

האחות, עדי, התיישבה לידה.

"כמה זמן את פה?"

"שלוש שנים."

"אז זה החג הראשון שלך באמת?"

"כן. בישראל לא אומרים תודה. אומרים ׳סבבה׳."

"אז תמצאי השבוע על מה להודות." מבט שובב. קודם על יונתן. אחר כך עליה.

"צריך עצים!" מהמטבח.

"אנחנו נלך," אמר יונתן. תפס לה את היד.

במסדרון, רחוק מכולם, הוא התקרב. "אני אתן לך משהו להודות עליו." יד בין הרגליים. שנייה. "לא כאן." הוא הוביל אותה החוצה. מסביב לבית. השלג נמעך מתחת לנעליים.

היא נעשתה קטנה. כתפיים פנימה. לחיים בוערות. הוא אף פעם לא דיבר ככה. אבל היא זכרה. לילה אחד היא לחשה לו פנטזיה. הוא שתק. עכשיו היא הבינה. הוא זכר.

הקור חתך את הנשימה. האוויר הריח מאורנים ומעשן. מבפנים נשמעו צחוקים עמומים. כאן, מאחורי הבית, היה רק שקט. ושלג. ושניהם.

ערימת עצים גבוהה. הוא עצר.

"את רוצה?"

"כן."

"בטוחה? אפשר לחזור פנימה."

"בטוחה."

"תתכופפי. על כל אחת, תגידי תודה. מבינה?"

היא פתחה את הפה. שום קול. תשוקה. ציפייה.

"מבינה?" חזק יותר.

היא הנהנה.

החצאית עלתה. התחתונים ירדו. היד נחתה. עור קר. צריבה חמה.

"ת… תודה."

עוד אחת. "תודה." הוא אחז בשיער שלה. עוד אחת. הקור נעלם. פתיתים נמסו על העור. היא שמעה רוכסן. אנחה. היא אף פעם לא ראתה אותו ככה.

הוא עצר. נעמד מאחוריה. היא הייתה מוכנה. יותר ממה שחשבה. הוא נכנס. חזק. עוד סטירה. עוד אחת. מילים שהיא לא שמעה ממנו אף פעם. כאב. הנאה. חום. קור. הכול התערבב.

"עוד," היא אמרה. "עוד." שוב ושוב. בלי לחשוב.

הוא היה קרוב. יצא. השאיר סימן על התחתונים שלה. הלביש לה אותם בחזרה. נשק לה בעורף.

"עכשיו יש לך על מה להודות."

היא נשענה רגע על העצים. רגליים רועדות. נשימה כבדה. הוא חיבק אותה מאחור. "את בסדר?" "יותר מבסדר."

הוא אסף עצים. הם חזרו פנימה. עדי הסתכלה עליה. חייכה.

שירה התיישבה ליד האח. סמוקה. כל תזוזה על הכיסא הזכירה לה. היא הרגישה את הבד על העור. ידעה מה יש עליו. רק היא ויונתן ידעו.

בארוחה כולם הרימו כוסות. כל אחד אמר על מה הוא מודה. כשהגיע תורה, היא הסתכלה על יונתן. הוא הרים גבה.

"על חברים חדשים," אמרה. "ועל עצים לאח."

הוא צחק. עדי כמעט נחנקה מהיין.

ובשקט, בלב, שירה אמרה עוד פעם אחת: תודה.