עיסוי זוגי, סוף אחר

אני ושרון מכורים לעיסויים. בכל מקום שאנחנו מגיעים, זה הדבר הראשון שאנחנו מחפשים. נשואים שנים. מאושרים. אוהבים לפנק את עצמנו. ופתוחים. אבל תמיד ביחד. תמיד מדברים לפני. אז זה הסיפור של הפעם הראשונה ששרון קיבלה עיסוי ארוטי. ואני הייתי שם. ראיתי הכול.

מלון בראש פינה. סוף שבוע. הזמנו עיסוי זוגי מראש. בארוחת הבוקר שרון שואלת: ״מה אתה אומר על עיסוי שממשיך הלאה?״ ״בשבילך?״ ״בשבילי. ואתה תהיה שם.״ ״את בטוחה?״ ״בטוחה.״ ״אם את רוצה, אני בעד.״ היא מחייכת. ״אני רוצה.״ כל היום אנחנו לא מדברים על זה. אבל שנינו חושבים רק על זה.

שעה לפני הטיפול אנחנו בחדר. שרון עומדת מול המראה. מסדרת את השיער. מורידה. מסדרת שוב. ״את לחוצה?״ ״קצת.״ ״אפשר לבטל.״ ״לא רוצה לבטל.״ היא מסתובבת אליי. ״רק תבטיח שתהיה לידי.״ ״מטר ממך. כל הזמן.״ היא מנשקת אותי. ״זה מה שרציתי לשמוע.״

שש בערב. חדר טיפולים. שתי מיטות, אחת ליד השנייה. אורות עמומים. שתי מעסות נכנסות. מציגות את עצמן. עדי ומור. קטנות, חמודות, ידיים חזקות. מתחילות לעבוד. שמן חם. כתפיים. גב. אני כמעט נרדם. ואז שרון מתחילה לגנוח.

אני מכיר את הגניחות שלה. אלה לא גניחות של עיסוי. אלה הגניחות שלה במיטה. אני פותח עיניים. מסתכל. עדי רוכנת אליה. ״להמשיך?״ ״כן. תמשיכי.״ שרון על הגב. הגוף מבריק משמן. הרגליים פתוחות. הידיים של עדי עולות ויורדות על הירכיים. מתקרבות. מתרחקות. מתקרבות שוב.

אני מסתכל עליה. אחרי כל השנים האלה. אני חושב שאני מכיר כל צליל שלה. כל תנועה. ופתאום אני רואה אותה אחרת. חדשה. משוחררת. המעסה שלי ממשיכה בכתפיים כאילו כלום. אני כבר לא מרגיש את הידיים שלה. אני רק מסתכל על שרון. ונושם. ולא יכול לזוז.

שרון נושמת חזק. מרימה את האגן. פותחת את הרגליים עוד. עדי שופכת שמן קוקוס. נוגעת בה. לאט. מבחוץ פנימה. עמוק יותר. אני שוכב על הבטן. קשה כמו אבן. לא יכול להוריד ממנה את העיניים. היד השנייה של עדי על השדיים שלה. היא רוכנת. מנשקת פטמה. ואז את השנייה.

שרון גונחת חזק יותר. ועוד. ועוד. האגן שלה זז לקראת היד. היא נושכת את השפה. האצבעות שלה נתפסות בסדין. ופתאום הפנים שלה מתכווצות. שנייה אחת. ואז צעקה ארוכה. משוחררת. היא גומרת. רועדת. ואז שקט. רק המוזיקה ברקע. ונשימות.

המעסות יוצאות בשקט. שרון פותחת עיניים. מסתכלת עליי. ״ראית?״ ״ראיתי.״ ״ו?״ ״ואני לא יכול לחכות שנחזור לחדר.״ היא צוחקת. מתלבשת לאט. אנחנו לא מגיעים לארוחת ערב. אנחנו לא יוצאים מהחדר עד הבוקר. בדרך הביתה, בכביש תשעים, היא מניחה יד על הברך שלי. ״מתי חוזרים לראש פינה?״ ״תגידי את.״ ״בחודש הבא.״

ואני כבר יודע מה אענה. כן. בכל פעם שהיא רק תבקש.