עשרים שנה, ג'קוזי אחד

קופת חולים. תור ארוך. אני בוהה בלוח המספרים ומחכה שהיום ייגמר. – שירן? אני מסתובבת. אלון. אותו אלון. גבוה, רחב כתפיים, קצת אפור בצדדים. יותר טוב ממה שזכרתי. ואני זכרתי טוב.

שנות התשעים. בסיס בערבה. חורף. היינו בני עשרים וקצת, כמעט משתחררים, ושנינו נשארנו בשבת. הוא חייל בודד, עלה לבד מבוסטון. אני – תורנות. כל הבסיס נסע, נשארו כמה בודדים, תנור נפט אחד ושמיכות צבאיות. לילה אחד. מעולם לא סיפרתי עליו לאף אחד.

אני זוכרת את הפרטים. השמיכה הגסה. הקפה השחור בכוס פח. הידיים שלו, קרות בהתחלה, ואז חמות. בבוקר – כאילו כלום לא קרה. מסדר, ארוחת בוקר, חיוך מנומס במסדרון. אחרי השחרור כל אחד הלך לכיוון אחר. עבודות, פרידות, דירות. עשרים שנה. ועכשיו הוא עומד מולי, באמצע קופת חולים.

– מה נשמע? הוא שואל. – בסדר. ואתה? – מהנדס. גרוש טרי. ואת נראית מדהים. אני מסמיקה. בגיל הזה. מביך. – בא לך לשבת על משהו השבוע? – כן. בלי לחשוב פעמיים.

בית קפה ביפו. שעתיים של זיכרונות. המפקד הקשוח, האוכל הנוראי, השמירות בלילה. על הלילה ההוא לא מדברים, אבל שנינו חושבים עליו. בסוף הוא לוקח לי את היד. – בואי לים. אנחנו יושבים על החול, הרוח קרירה, והוא מנשק אותי. בלי הכנה. נשיקה רטובה, ארוכה, מוכרת. הכול מתעורר.

פגישה שנייה. הידיים שלו כבר חוקרות, אבל יש בעיה. – אני גר אצל אמא שלי עד שאמצא דירה, הוא מודה. – ואני לא מוכנה שמישהו יראה אותנו, אני עונה. שקט. ואז אני שומעת את עצמי: – אני מכירה דירה דיסקרטית. מה אתה אומר? הוא מחייך. – אמרתי כבר שאת מדהימה?

הדירה מושלמת. נקייה, אור רך, וג'קוזי במרכז החדר. – כמה זמן לא ראיתי מקום כזה, הוא אומר, ואני מבינה שגם הוא אוהב שהחיים הפרטיים שלו נשארים פרטיים. אנחנו ממלאים את האמבט, מתפשטים, נכנסים. המים חמים. הלב דופק.

– לא השתנית, הוא לוחש. הידיים שלו על הגוף שלי, מתחת למים, לאט. אני נושמת עמוק ונוגעת בו בחזרה. – את עדיין אוהבת את זה, הוא אומר. כן. עדיין. הוא אוחז במותניים שלי ומושיב אותי עליו. לאט בהתחלה. ואז חזק יותר. המים מתיזים על הרצפה. עשרים שנה מתכווצות לרגע אחד. אנחנו מגיעים לשיא מהר. מהר מדי.

המים נרגעים. אני נשענת על החזה שלו ומקשיבה ללב שלו מאט. – חשבת עליי לפעמים? אני שואלת. – יותר ממה שאני מוכן להודות, הוא עונה. אני מחייכת לתוך הכתף שלו. גם אני. אבל את זה אני לא אומרת. עדיין.

שתיקה. ואז צחוק, כזה שלא נעצר. הוא מקרב את הפה לאוזן שלי. – רגוע. הלילה עוד צעיר. ואני כבר לא ממהרת לשום מקום, אני עונה, ומושכת אותו אליי שוב.