פגישת עבודה. בר במלון. גלית.

אני מנהריה. תל אביב בשבילי זה כמו חו"ל. הגעתי לפגישת עבודה. יום אחד, לילה אחד במלון. לא תכננתי כלום מעבר לזה.

בערב ירדתי לבר. היא ישבה בקצה. שמלה שחורה. שיער ארוך. מבט שננעל עליי. "אתה לא מפה," היא אמרה. "רואים?" שאלתי. "קילומטר," היא צחקה. קראו לה דנה.

הצעתי משקה. היא הסכימה. חשבתי שזה סתם פלירט בבר. משהו קליל, בלי מחויבות. אחרי חצי שעה היא אמרה: "אני צריכה להגיד לך משהו. אני עובדת בליווי במרכז." שתקתי שנייה. "ועכשיו?" שאלתי. "עכשיו אני כאן כי בא לי," היא ענתה. זה היה מספיק ברור.

היא נתנה לי את כל תשומת הלב. בלי טלפון. בלי שעון. "אתה פה רק עד מחר?" "כן." "אז בוא לא נבזבז זמן."

במעלית היא עמדה קרוב. קרוב מאוד. "אתה רועד," היא אמרה. "קצת." "זה חמוד." "זה מביך." "לא," היא אמרה, ונגעה לי ביד. "זה אמיתי." הדלת נפתחה. קומה תשע. המסדרון היה ארוך ושקט. היא הלכה לפניי, בעקבים, בלי למהר. אני הלכתי אחריה ולא האמנתי שזה קורה.

עלינו לחדר. היא לא דיברה הרבה. פתחה לי את הכפתורים, אחד אחרי השני. ואז נשיקה. עמוקה, רעבה. הלשון שלה פגשה את שלי. לא התנגדתי. להפך. הבנתי שהיא אוהבת להוביל. נתתי לה.

הידיים שלה היו רכות. בטוחות. היא נישקה לי את הצוואר. ליקקה. אני כמעט איבדתי את זה. בראש רצו תמונות. כל מה שרציתי לעשות לה. כל מה שרציתי שהיא תעשה לי.

ואז זה כבר לא היה בראש. מצאתי את עצמי על המיטה. היא מעליי. שוב בשליטה. היא ירדה אליי, לקחה אותי לפה, לאט ואז מהר יותר. נשמתי כבד. "דנה," אמרתי. "אני לא מחזיק." "אז אל תחזיק," היא חייכה, ועלתה עליי.

הרגשתי אותה. סוף סוף. היא זזה מעליי, עמוק, חזק. אני דחפתי אליה מלמטה. היא נאנחה. נאנקה. ידעתי שהיא נהנית. עוד כמה תנועות. גמרנו יחד. חזק.

נשארתי על הגב. צוחק. רועד. מנסה להבין מה קרה פה לפני רגע. היא שכבה לידי ונשמה לאט.

"אתה יודע מה הכי מצחיק?" היא שאלה. "מה?" "באת לפה בשביל פגישה." "נכון." "והפגישה איך הייתה?" "שכחתי," אמרתי. היא צחקה בקול. הנחתי יד על הבטן שלה. חמה. רכה. בחוץ העיר עוד הייתה ערה. אורות. צפירות. מוזיקה רחוקה. בנהריה כולם כבר ישנו. כאן הלילה רק התחיל. והיא לא מיהרה לשום מקום. גם אני לא.

בבוקר היא כבר לא הייתה שם. רק פתק קטן על השידה: "בהצלחה בפגישה. ואם תחזור לעיר, אתה יודע איפה הבר." קיפלתי את הפתק. שמתי אותו בארנק. הוא עדיין שם. ואני עדיין מחפש סיבה לחזור לתל אביב.

"נו," היא אמרה, "איך תל אביב?" חייכתי. "מפתיעה." זו הייתה המילה היחידה שמצאתי.