פעם ראשונה, קומה עשר

קומה עשר. חדר מלון. אור חלש. אסף ליד החלון. עשרים וארבע. בחיים לא היה עם אישה. הלב שלו דופק כמו תוף. הוא בודק את השעון. עוד חמש דקות. הוא שוקל לבטל. לא מבטל.

דפיקה.

הוא פותח. רוני. עשרים ושש. שיער שחור. עיניים ירוקות. שמלה שחורה צמודה. היא מחייכת.

"אסף?"

"כן. היי. כן."

"אתה לחוץ."

"קצת."

"מעולה. ככה יודעים שזה חשוב לך." היא נכנסת. סוגרת את הדלת. "שב. נדבר קודם."

החדר שקט. מזגן מזמזם. על השולחן בקבוק יין שהוא קנה בלובי ולא פתח. היא מסתכלת עליו. מרימה גבה.

"פותחים?"

"לא יודע לפתוח את זה," הוא מודה. "אין לי חולץ."

היא צוחקת. מוציאה מהתיק פותחן קטן. "תמיד באה מוכנה." שתי כוסות. לגימה. הכתפיים שלו יורדות קצת.

הם יושבים על הספה. היא שואלת. הוא עונה. עבודה. חברים. למה דווקא הערב. הוא מודה: "פעם ראשונה. בכלל." היא לא צוחקת. רק מהנהנת. שמה יד על הירך שלו. הוא מרגיש חשמל בכל הגוף.

"אתה רוצה שנמשיך?"

"כן."

"אז נעשה את זה לאט. ואם משהו לא בסדר, אתה אומר. מתי שאתה רוצה."

היא קמה. לוקחת את היד שלו. המיטה. היא פותחת את השמלה. נותנת לה ליפול. תחרה שחורה. גוף מושלם. אסף מתפשט. מסמיק. היא מחייכת. "אתה בסדר גמור. באמת."

היא יורדת על הברכיים. הוא נשען אחורה. נושם עמוק. מחזיק את השיער שלה. העולם נעלם. דקה. שתיים. הוא נאנח. היא קמה ומושכת אותו למיטה.

"תיגע בי," היא אומרת. לוקחת את היד שלו. מראה לו. "פה. לאט. ככה." הוא לומד מהר. היא נאנחת. עוצמת עיניים. "בדיוק."

קונדום. היא מלבישה אותו. מהר. מקצועי. ואז יורדת עליו. לאט. אסף לא נושם. ואז כן. הרבה.

"וואו."

"וואו טוב?"

"וואו מטורף."

היא זזה. למעלה. למטה. הקצב עולה. הוא מחזיק לה במותניים. היא מתכופפת. נשיקה. לשונות. היא מסובבת את האגן. הוא כמעט שם.

היא עוצרת. מתהפכת. על הברכיים. מסתכלת אחורה. "עכשיו אתה."

הוא נכנס. חזק. היא צועקת. "כן. ככה." זיעה. נשימות. היד שלו עליה. מלטפת. היא רועדת. גומרת. חזק. זה מה ששובר אותו. הוא נופל עליה. מתנשף.

שקט.

"נו?" היא שואלת.

"לא ציפיתי שזה יהיה ככה."

"איך?"

"אמיתי."

היא מחייכת. הם מדברים. היא מלמדת אותו עוד כמה דברים. סיבוב שני. לאט. פנים מול פנים. הפעם הוא שולט בקצב. הפעם הוא מביא אותה. לבד. היא לוחשת את השם שלו. הוא מרגיש גבר.

לפנות בוקר. רוני מתלבשת. חיבוק ארוך.

"סקס עם נערת ליווי זה לא הסוף," היא אומרת. "זה ההתחלה. מכאן זה רק משתפר."

"תודה."

"על מה?"

"שלא צחקת."

"אף פעם לא צוחקים על מישהו שאמיץ." היא הולכת.

הוא סוגר את הדלת. נשען עליה. מסתכל על המיטה המבולגנת. על שתי הכוסות. על הבקבוק החצי ריק. אתמול בלילה הוא היה מישהו אחר. מישהו שפחד לדבר עם בחורה בבר. עכשיו הוא לא בטוח שהבחור הזה עוד קיים. הוא פותח את הטלפון. כותב לחבר הכי טוב שלו: "אל תשאל." מוחק. כותב שוב: "היה לילה טוב." שולח.

אסף נשאר ליד החלון. העיר מתעוררת. הוא מחייך. הפחד נגמר. משהו אחר התחיל.