פקודה אחרונה: תיהנה

יום השחרור. תאריך מסומן בעיגול אדום על לוח השנה כבר חודשיים. ובכל זאת, כשהוא הגיע, לא ידעתי מה אני מרגיש. הקלה, כן. אבל גם ריק. שנים של סדר יום קבוע, ופתאום אין לו״ז. אין שמירה. אין מפקד. רק אני.

קיפלתי את המדים. החזרתי נשק. לחצתי ידיים. ״שמור על עצמך, אחי.״ ״אתה גם.״ יצאתי מהשער ועמדתי שם רגע בשמש. חופש. מילה גדולה. לא בטוח שהייתי מוכן אליה.

בערב הטלפון רטט. ליאור. הבן אדם שמסוגל להפוך ערב רגיל לסיפור שמספרים עליו עשר שנים.

״מחר אתה פנוי?״

״אני פנוי לנצח עכשיו.״

״מעולה. מחר בעשר. אני שולח כתובת. תתלבש יפה.״

״מה מתוכנן?״

״מסיבה. ואורחות. נערות ליווי מתל אביב, הכי טובות שיש. הכול סגור.״

שתקתי. ליאור צחק. ״אתה חושב יותר מדי. זה התפקיד שלך הלילה: לא לחשוב.״

ניתקתי והסתובבתי בדירה. חלק ממני אמר שזה לא מתאים. שאחרי כל מה שעברנו, צריך משהו מכובד. ארוחה עם המשפחה. טקס קטן. חלק אחר אמר: תשתוק כבר. מגיע לך. השני ניצח.

לא נרדמתי באותו לילה. שכבתי במיטה הרחבה, זו שלא ישנתי בה כמעט חודשיים, ובהיתי בתקרה. הגוף עדיין התעורר כל שעתיים, מחכה לשמירה. המחשבות רצו. תל אביב בלילה. בר. שמלות. צחוק. עולם שלם שהייתי רחוק ממנו כל כך הרבה זמן שכמעט שכחתי שהוא קיים. הרגשתי כמו מישהו שעומד לקפוץ למים קרים. יודע שיהיה טוב. עדיין מהסס.

למחרת עמדתי מול המראה. חולצה שחורה. ג׳ינס. בושם שקיבלתי במתנה ומעולם לא פתחתי. הסתכלתי על עצמי ולא זיהיתי. בלי המדים, בלי הנשק, בלי הדרגות. רק בחור בן שלושים ושתיים שעוד לא יודע מה הוא רוצה מהחיים. לקחתי נשימה עמוקה ויצאתי.

הדירה הייתה בקומה עשרים ומשהו מעל רוטשילד. חלונות ענק. אורות העיר למטה. ביט עמוק שהרגשתי בבטן. החבר׳ה מהפלוגה כבר היו שם, בחולצות מכופתרות, נבוכים כמו ילדים בבר מצווה. ואז הדלת נפתחה.

הן נכנסו. שלוש. בטוחות. מדויקות. אחת מהן ניגשה ישר אליי.

״אתה המשתחרר?״

״איך ידעת?״

״אתה היחיד שעומד כאילו עדיין יש מסדר.״

צחקתי. היא קראה לעצמה מאיה. שיער בלונדיני קצר, עיניים חדות, צחוק נמוך. היא הביאה לי משקה, ואז עוד אחד, ואז משכה אותי לרקוד. היד שלה על העורף שלי. הגוף שלה קרוב. חום שלא הרגשתי הרבה זמן.

״רוצה לברוח מהרעש?״ שאלה.

״כן.״

״בטוח?״

״בטוח.״

החדר בצד היה חשוך למחצה. היא סגרה את הדלת, הצמידה אותי בעדינות לקיר ונישקה אותי. לאט. ואז פחות לאט. כל פעם עצרה, הסתכלה עליי, וחיכתה לאישור שלי. קיבלה. הבגדים נפלו אחד אחד, והשנים של המתח נפלו איתם.

אחר כך שכבנו בשקט. ואז היא דיברה. על אח שלה בצנחנים. על כמה היא דואגת לו. על כך שאנשים רואים אותה ולא באמת רואים. ואני סיפרתי לה על לילה אחד בגבול שלא סיפרתי לאף אחד. היא לא אמרה כלום. רק החזיקה לי את היד.

כשיצאנו, הסלון נראה אחרת. ליאור ישב עם שתי הבנות האחרות והם צחקו על משהו. צחוק אמיתי. בלי הצגות.

חשבתי שאני הולך למסיבה. בסוף קיבלתי שיעור. הנשים האלה לא היו קישוט. הן היו אנשים. עם פחדים, עם הומור, עם סיפורים. ובלילה אחד הן שברו לי כמה דעות קדומות שסחבתי שנים.

בבוקר ירדתי לרחוב. רוטשילד התעורר. רצים, כלבים, ריח של קפה מהקיוסק. אף אחד לא ידע שבן אדם אחד עבר שם הלילה מעולם אחד לעולם אחר. ככה זה כנראה עם רגעים גדולים. הם קורים בשקט, ואחר כך ממשיכים הלאה.

פקודה אחרונה לעצמי, לפני שאני מוריד את הדרגות לתמיד: תפסיק לשפוט. תתחיל לחיות.