קוד: ורד הדרום

שלוש נשים. מרפסת. העיר מתחת. לורנה, ז׳ימנה ואנחלה, בשמלות משי שקופות, שמפניה קרה ביד. ״הם חושבים שהם שולטים,״ אמרה לורנה. ״תני להם להמשיך לחשוב,״ ענתה אנחלה. ז׳ימנה רק הרימה כוס.

הלילה ההוא היה הפתיחה. דירה דיסקרטית בקומה העליונה. רשימה סגורה. שומר בדלת. סיסמה. מי הגיע? עורכי דין. יהלומנים. חברי כנסת. מפיק אחד מהטלוויזיה. כולם בחליפות, כולם בטוחים בעצמם, כולם מוקדם מדי.

ז׳ימנה קיבלה את דורון, מיליארדר תל אביבי, ונגעה לו בצווארון. ״הערב אתה לא מחליט.״ ״ואם אני רוצה להחליט?״ ״אז תגיד מילה אחת ותלך. אף אחד לא יכעס.״ הוא נשאר. אנחלה לקחה את השר לשעבר לחדר האדום. הכול שם נבנה לפי מה שהוא ביקש מראש. כל פרט. כל צבע.

זריחה. האורחים יוצאים. עיניים אדומות, חיוכים טיפשיים. שבוע אחרי, הסוכנויות הוותיקות נלחצות. שמועות. שיחות. ביקורים לא נעימים. לא עזר. אצל השלוש היה הכול סגור: מערכת לקוחות מוצפנת. מאבטח קבוע. ותיעוד מסודר, ליתר ביטחון.

הלקוחות? לא חזרו אחורה. הם רצו את האלגנטיות. את ההרגשה לוותר על השליטה, כי הם בחרו. את החום הלטיני עם חוקים ברורים. ״זה לא רק גוף,״ אמרה לורנה למצלמה. ״זה כבוד. זו אומנות.״

בקריה מישהו פתח תיק. ״נערות ליווי?״ ״לא. רשת. עם גישה לחדרים הכי רגישים.״ שם המבצע: ורד הדרום. הסוכן: רועי. לשעבר בשירות. כריזמטי. בטוח בעצמו. אולי יותר מדי.

וילה בהרצליה. מסיבה סגורה. רועי מציג את עצמו כיזם. לורנה מחייכת. ״אתה מסתיר משהו.״ ״כולם מסתירים.״ ״אתה יותר.״ היא מתקרבת. שפתיים ליד האוזן. ״וזה עושה לי את זה.״ הוא שואל אם היא בטוחה. היא עונה בנשיקה. בגדים על הרצפה. ידיים, נשימות, מיטה רחבה מול הים. הוא חושב שהוא מנצח. היא כבר עוקבת אחרי הטלפון שלו.

בוקר. רועי מתעורר לבד. על הכרית פתק בכתב יד: ״קפה במטבח. אל תחפש בתיק שלי, כבר חיפשתי בשלך.״ הוא צוחק. הוא אמור להיבהל. הוא לא נבהל. הוא חוזר באותו ערב. ובערב שאחריו. כל פעם היא שואלת, כל פעם הוא אומר כן. כל פעם הוא מספר קצת פחות למפעילים שלו.

במטה מתחילים לדאוג. רועי לא מביא מידע. רועי מביא קבלות. הוא בכל מסיבה. הוא אפילו עוצר פריצה לדירה. השלוש בינתיים מגדילות: האקר מברזיל, רשת קשרים עם רופאים, עיתונאים, אנשי ביטחון.

ואז הפיצוץ. הודעה בטלגרם. תמונה אחת: תג כניסה ממשלתי מונח על מצעים בצבע יין. בלי שם. בלי פנים. כיתוב: ״תתייחסו לנשים כשחקניות משנה, והן יכתבו את התסריט.״ הצמרת בלחץ. טלפונים בשתיים בלילה. ישיבות חירום. אף אחד לא בשליטה.

לורנה לא בלחץ. בלילה היא משאירה פתק על שולחן ראש האגף. שורה אחת: ״באנו לשנות את החוקים. לא לשחק לפיהם.״