רוני ומסיבת הרווקים שלא תכננה

היי. אני רוני. נערת ליווי. ודבר ראשון, לפני שאתם שואלים: כן, הבנות בתחום מפרגנות אחת לשנייה. תומכות. מעבירות לקוחות טובים. אין לי תלונות על הקהילה. יש לי תלונות על לקוח אחד.

מלון בהרצליה. סוויטה. הוא פותח את הדלת ואומר: “ג'קוזי?” אני אומרת: “אין לי בגד ים.” הוא אומר: “מצוין.” עשר דקות אחר כך אנחנו במים. הוא לומד מהר. מאוד מהר. איפה לגעת, מתי, כמה חזק. אני מגיבה בדיוק כמו שהוא רצה. ואני נהנית.

הידיים שלו על הירכיים שלי. השפתיים על הצוואר. הוא שואל: “ככה?” אני עונה: “יותר לאט.” הוא מאט. “ועכשיו?” “עכשיו מהר.” הוא מקשיב. כל הוראה. כל אנחה. אני נשענת אחורה על הדופן ונותנת למים ולו לעשות את העבודה. הגוף שלי נדלק. גל אחד. עוד אחד. האדים עולים. המראה מתכסה. אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה לקוח הצליח להפתיע אותי ככה.

כשאני כבר מקומטת מהמים הוא שואל: “תישארי לארוחת ערב?” “בטח.” כי גבר שלומד ככה מגיע לו. ואז מתחיל המופע.

“הייתי שבוע בווגאס,” הוא אומר, חותך סטייק. “שכרתי בחורה כל ערב. כולן אכזבו.” “כולן?” “כולן.” “למה?” “לא יודע. משהו לא עבד.” אני מסתכלת עליו. הוא נחמד. הוא מוכשר. והבנות האלה מקצועניות. משהו פה לא מסתדר. וככל שהוא מסביר פחות, אני מתעצבנת יותר.

“אולי חיפשת משהו אחר?” “כמו מה?” “לא יודעת. אתה תגיד לי.” הוא שותק. מחייך. ממשיך לאכול. אני מבינה שאין פה תשובה. יש גברים כאלה.

עכשיו וידוי. כולם חושבים שנערות ליווי עושות מסיבות רווקים כל שבוע. אני עשיתי ארבע. בכל הקריירה. הרביעית הייתה רעה. ממש רעה. לא אכנס לפרטים. רק אגיד שיצאתי משם עם שבועה: אף פעם לא עוד. מוזר? אולי. הרבה בנות מרוויחות מזה את רוב הכסף. אבל לי יש גבולות.

ואני שומרת עליהם. תמיד. זה מה שנותן לי ליהנות מהעבודה. כשאני יודעת מה מותר ומה לא, אני רגועה. כשאני רגועה, אני טובה. כשאני טובה, הלקוחות חוזרים. פשוט.

ואז הטלפון. “שלום, רוני? יש לי בקשה קצת מוזרה.” קול נעים. מנומס. מכבד. “חבר שלי מתחתן. מסיבת רווקים. רק את.” “רק אני? בדרך כלל מזמינים שתיים.” “כולם שם נשואים.” “ו…?” שתיקה. “אשתי ביקשה. אני ממלא הוראות.”

צחקתי. והסכמתי. ההיגיון היה מושלם.

בדרך לשם אני חושבת על זה. על האישה שבבית. היא יודעת. היא מסכימה. היא אפילו קבעה את הכללים לפני שאני הספקתי. אישה חכמה. אני מכבדת את זה. מסיבת רווקים שבה כולם יודעים מה הגבולות היא מסיבה שאני מוכנה להגיע אליה. בשביל זה בדיוק שברתי את השבועה שלי. פעם אחת. אולי.

הגעתי לווילה. קבעתי חוקים. ברורים. קצרים. כולם מהמסיבה הרביעית. “מי שלא מסכים, יוצא עכשיו.” אף אחד לא יצא. נכנסתי לשירותים להתכונן. אודם. שמלה. נשימה עמוקה.

מה קרה כשפתחתי את הדלת? זה כבר בפרק הבא.