רונן, דנה ודירה דיסקרטית אחת

אני רונן. מנכ״ל. חברה גדולה. משרדים בשלוש יבשות. טיסה כל שבוע, לפעמים שתיים. זוגיות? אין מצב. אין זמן. אני אומר את זה בלי בושה.

אבל משהו נשבר בי. עוד מלון. עוד מטוס. עוד ארוחה לבד מול מסך. הייתי צריך שינוי. והפעם רציתי אותו כאן, בארץ. אני אוהב את המקום הזה יותר מכל עיר בעולם. החלטתי: דירה דיסקרטית. שיחה אחת. סגרתי.

נחתתי ב־21:40. בלי לעבור בבית. נהג. כתובת. שקט. כיביתי את הטלפון. העוזרת שלי תשרוד. החברה תשרוד. אני צריך לשרוד. בכניסה לבניין עצרתי לשנייה. נשמתי. “יאללה,” אמרתי לעצמי. ועליתי.

דנה חיכתה בחדר. שקטה. רגועה. בטוחה בעצמה. היא כבר הייתה בלי בגדים. גוף שמדבר בלי מילים. עמדתי בכניסה. כל הלחץ של השבוע פשוט נעלם. הרגשתי צעיר. חי. רעב.

“טיסה ארוכה?” היא שאלה. “ארוכה מדי.” “אז תוריד את החליפה,” היא אמרה. “פה אין ישיבות.” צחקתי. הורדתי את הז׳קט. את העניבה. את השעון. כל פריט שנפל על הכיסא הוריד ממני עוד קילו של לחץ. “יותר טוב?” “הרבה יותר.” היא הושיטה יד. “אז בוא אליי.”

“אני לא בקטע של הקדמות,” אמרתי. “אני אוהב את זה ישר.” “אז בוא,” היא ענתה. היא פתחה את הרגליים וכרכה אותן סביב המותניים שלי. נכנסתי אליה. לאט בהתחלה. בזהירות. ואז העליתי קצב. “עוד,” היא ביקשה. “חזק יותר.” נתתי לה.

הרגשתי שזה קרוב. גם אצלה. עצרתי. נשכבנו זה ליד זו. נשימות כבדות. שקט. הגוף שלי נרגע קצת יותר מדי. דנה חייכה. “תן לי,” אמרה. הידיים שלה. השפתיים שלה. תוך דקה הייתי מוכן שוב.

“רואה?” היא חייכה. “לא הכול צריך להיות מהיר.” “אולי את צודקת.” “אני תמיד צודקת,” היא אמרה. היא נשקה לי לאט. בצוואר. בכתף. בחזה. לקחה את הזמן. ואני, שאף פעם לא מחכה לכלום, פתאום נהניתי לחכות. כל שנייה. כל נגיעה. כל נשימה שלה על העור שלי. “עכשיו,” היא אמרה. “עכשיו תורי.”

הפעם היא החליטה. השכיבה אותי על הגב. עלתה עליי. הידיים שלה על החזה שלי. “אל תזוז,” אמרה. לא זזתי. היא קבעה את הקצב. עולה. יורדת. מסתכלת לי בעיניים. כמה תנועות ואיבדתי שליטה. גמרתי. והיא גמרה איתי, באותה שנייה בדיוק.

צחקנו. שכבנו מחובקים. היא הדליקה סיגריה והגישה לי. “הסיגריה של אחרי,” אמרה. “חובה.” עישנו בשקט. היא הניחה את הראש על הכתף שלי. בחוץ נשמעה העיר. מכוניות. צפירה רחוקה. מוזיקה מאיזו מרפסת. בפנים היה רק שקט. שקט טוב. מהסוג שלא היה לי שנים. מחר יש לי טיסה לפרנקפורט. אבל הלילה? הלילה הייתי בבית.

לפני שיצאתי, היא עצרה אותי בדלת. “תבטיח לי משהו.” “מה?” “שבפעם הבאה שאתה נוחת, אתה לא הולך ישר למשרד.” “מבטיח,” אמרתי. ובפעם הראשונה מזה שנים, התכוונתי לכל מילה בהבטחה שנתתי.