רק כשאני אומרת

נטע. אי אפשר לשכוח אותה. לא בגלל הפנים. בגלל האוויר סביבה. שקטה. בטוחה. חיוך קטן בצד. מבט שיודע מה אתה רוצה לפני שאתה יודע.

קומה שלישית. רחוב צדדי בחולון. בניין רגיל. דלת רגילה. בפנים? ממלכה. חושך רך. נרות. ריח של יסמין ועור. מיטה ענקית. זו לא עוד דירה דיסקרטית בחולון. זו הדירה של נטע.

היא לא מפרסמת. אין מודעה. אין אתר. רק המלצות. גברים מספרים לגברים. בלחישה. כמו על סוד. והיא בוחרת. מי מעניין אותה – מקבל כתובת. מי לא – לא. מי שנכנס, נכנס לחוקים שלה.

מי מגיע? רופאים. מנהלי בנקים. בעלי חברות. גברים שכל היום אומרים לאחרים מה לעשות. אצלה הם שותקים. זה מה שהם באים לקנות. שעה אחת בלי החלטות. שעה אחת שמישהי אחרת מחזיקה את ההגה. בבטחה. עם חוקים ברורים. ועם כבוד.

שמונה בערב. דפיקה. יובל. עורך דין מתל אביב. חליפה. שעון. ביטחון. עד שהדלת נפתחת. נטע בחלוק משי שחור. מתחת? כלום. היא מושיבה אותו. ״מה אתה רוצה?״ ״שתחליטי במקומי.״ ״גבולות?״ הוא אומר. היא מקשיבה. ״מילת עצירה?״ ״ים.״ ״טוב. תתפשט. תחכה לי במיטה.״

יובל מוריד את השעון. את החליפה. את החולצה. מקפל הכול על הכיסא. ידיים קצת רועדות. הוא שומע אותה במטבח. כוס. בקבוק. צעדים יחפים על הפרקט. הלב שלו דופק חזק יותר מבכל דיון בבית המשפט.

הוא מציית. מהר. מצעים כהים. אוויר כבד. היא נכנסת עם כוס יין. לוגמת. לא מציעה. מניחה. ואז עולה עליו. לאט. כמו חתולה רעבה. ״אצלי אתה לא מדבר. לא מוביל. אתה בא להרגיש. נכון?״ הוא מהנהן. השליטה שלו נגמרת שם. והוא שמח על זה.

ידיים. מילים. גוף. שפתיים על העור כמו אש. היא רוכבת בקצב שלה. עיניים בעיניים. לא נותנת לו להסתכל הצידה. ידיים סביב הצוואר, בעדינות. לחישה: ״אתה אוהב להיות שלי.״ זו לא שאלה. כל נשימה שלו מדליקה אותה יותר.

הוא מתקרב. היא עוצרת. קמה. נשענת על הקיר. מחייכת. ״רק כשאני אומרת.״ הוא רועד. מתוסכל. מאושר. שוב. ושוב. שעה של עוד לא.

בסוף צעיף משי. ידיים קשורות לקצה המיטה. ״בסדר?״ ״כן.״ ״בטוח?״ ״כן.״ לחישות. אצבעות. ורק כשהוא כבר גמור מהמתנה, היא נותנת לו. הוא מתפוצץ. כמו סופה. רועד. נמס. שלה.

אחרי. היא מתירה את הצעיף. מלטפת את פרקי הידיים. ״הכול טוב?״ ״יותר מטוב.״ היא מגישה לו מים. יושבת לידו על קצה המיטה. שקט. רק הנשימות שלו מתיישרות. היא לא ממהרת להוציא אותו. גם זה חלק מהחוקים. מי שנכנס אליה, יוצא שלם.

הוא מתלבש. יוצא. לא מחליפים מספרים. נטע סוגרת את הדלת. נושמת עמוק. מחייכת. עוד לילה. עוד גבר שנכנס עם אגו ויצא רך כמו כרית. בדירה הזאת היא המלכה. הם רק אורחים במשחק שלה.