שבוע אחד באוסקה

“אני לא טסה,” אמרה דפנה. “לא הפעם.” אלון הרים את העיניים מהמחשב. “זו אוסקה. שבוע שלם.” “בדיוק. שבוע שלם של ישיבות, ארוחות ומלונות. אני צריכה לנוח. תסתדר.”

הוא לא הסתדר. הנסיעה הזו הייתה קריטית. הוא היה צריך מישהי לצידו בישיבות, שתרשום ותזכור. ומישהי לערבים, לארוחות, לאירועים. אחת שתדע לדבר, לחייך, להיראות טוב. הוא שבר את הראש יום שלם ולא מצא כלום.

למחרת בבוקר נכנסה סיוון, מנהלת המשרד, עם קפה. “מה קרה לך?” הוא סיפר. היא לא חשבה פעמיים. “יש בחורות שעושות בדיוק את זה. ליווי מקצועי. נסיעות, ישיבות, ארוחות.” הפסקה קטנה. “וגם סקס, אם בא לך.” קריצה. היא יצאה.

אלון ישב בשקט חמש דקות. אחר כך פתח את הדפדפן. פעם ראשונה. הוא ידע שזו לא תהיה האחרונה, וזה דווקא מצא חן בעיניו.

ככה הוא הגיע לטליה. שיחת טלפון ראשונה: היא שאלה על לוח הזמנים, על המשקיעים, על קוד הלבוש. ענייני, חד, מקצועי. “את בדיוק מה שאני צריך,” אמר. “אני יודעת,” ענתה.

נתב״ג, שש בבוקר. היא חיכתה ליד הדלפק במעיל שחור ומשקפי שמש. יפה בצורה שעוצרת נשימה. רגועה. בטוחה. בטיסה הם דיברו שעות. על שווקים, על אמנות, על יפן. היה לה ידע מטורף. ועומק שלא ציפה לו.

יום ראשון של ישיבות. טליה ישבה לידו, רשמה כל מילה. בהפסקה לחשה לו: “המשקיע השני לחוץ. תלחץ עליו.” הוא לחץ, וזה עבד.

לילה ראשון. חדר במלון, קומה שלושים ושתיים. היא סגרה את הוילון, הסתובבה אליו. “סיימנו לעבוד?” “סיימנו.” “יופי.” השמלה נפלה לרצפה.

מה שקרה אחר כך לא היה קשור לשום ישיבה. הסדינים עפו. הבגדים התפזרו בכל החדר. היא ידעה בדיוק איפה לגעת ומתי. היא לקחה אותו לכל מקום, בכל קצב, בכל תנוחה, ותמיד רצתה עוד. הוא לא ידע שהוא מסוגל לזה. עד שהכיר אותה.

בבוקר היא כבר הייתה בחליפה, עם קפה ותיק מסמכים. כאילו כלום. מקצוענית מושלמת. המשקיעים התאהבו בה. גם הוא, קצת.

יום שלישי. ארוחת ערב עם המשקיעים. טליה בשמלה כחולה, צוחקת, מדברת אנגלית מושלמת ושתי מילים ביפנית. כולם הסתכלו עליה. היא הסתכלה רק עליו. מתחת לשולחן, היד שלה נחה על הירך שלו. הוא בקושי הצליח לסיים את המנה. במעלית בדרך למעלה היא כבר פתחה לו את העניבה.

כך זה נמשך כל השבוע. ביום חוזים. בלילה אש. אלון כמעט לא ישן, ולא היה לו אכפת.

לילה אחרון. הפעם לאט. בלי מהירות. רק שניהם, אורות העיר והשקט. “תודה,” אמר לה כשהתלבשה. “על הכול.” הוא הושיט לה מעטפה עם יותר ממה שסוכם. היא בדקה, הרימה גבה. “זה הרבה.” “את שווה יותר.”

בשדה התעופה היא נעלמה בין הנוסעים בלי להסתכל אחורה. אלון חייך כל הדרך הביתה. בבית, דפנה שאלה איך היה. “פרודוקטיבי,” אמר. ושמר את המספר של טליה.