שיחה אחת מאוחרת מדי

שנה בחו״ל. משכורת טובה. חיסכון יפה. תומר נחת בקליפורניה ושום דבר מזה לא עניין אותו. הוא כבר ידע. אף אחד לא סיפר לו, לא היה צורך. ההודעות שהתקצרו. השיחות שנגמרו מהר מדי. שקט שאומר הכול.

בשדה התעופה הדס חיכתה לו. בלי חיבוק. ״אנחנו צריכים לדבר,״ היא אמרה. ״אני כבר לא שם, תומר. אני לא מרגישה כלום. יש לי חיים אחרים.״ הוא שתק. היא נשמעה כאילו שיננה את זה בדרך. כל מילה נכנסה בו כמו סכין קטנה.

הוא לא צעק. לא עשה סצנה. משהו בו פשוט נסגר. ככה זה לפעמים. בלי פיצוץ. רק אתה, באמצע טרמינל, מבין שה״אנחנו״ נגמר.

שבועיים של סידורים. הוא עצר העברות. עורך דין. הפרדה. דירה חדשה. הכול נכון על הנייר. בפנים, ריק. היו לו תוכניות. בית. משפחה. עכשיו יש לו שגרה, וזהו.

בוקר. קפה. עבודה. ערב. טלוויזיה שאף אחד לא צופה בה. חבר שאל אותו בטלפון אם הוא בסדר. ״בסדר גמור,״ הוא ענה. שקר קטן. הוא ישן בצד שלו של המיטה, גם כשלא היה צריך יותר. הרגלים לא מתגרשים מהר.

ואז היא הופיעה במשרד. נכנסה בסערה. ״איך עשית לי את זה?״ היא צעקה. הוא הסתכל עליה, עייף. ״הדס, המציאות השתנתה. אין חזרה.״ זה כל מה שאמר. היא יצאה. רק אז הוא נשם. וזה כאב.

עוד כמה ימים. הטלפון מצלצל. היא. הקול אחר. בלי גאווה. בלי קור. ״תומר… אפשר לדבר?״ הוא רצה לנתק. זה היה הדבר הנכון. ״על מה יש לנו לדבר?״ ״עלינו. על מה שהיה פעם.״ ״ומה איתו?״ ״הוא כבר לא פה.״

משהו בו התרכך. לא אהבה. אולי רחמים. אולי זיכרון. אולי פשוט לא להשאיר מישהו ליפול.

הם נפגשו בפינת רחוב. היא חיכתה שם, מכווצת במעיל. הלב שלו התכווץ איתה. היא נראתה גמורה. ״איפה את ישנה?״ הוא שאל. היא היססה. ״במקלט.״ הוא לא אמר ״אמרתי לך״. הוא פתח את דלת הרכב. ״תיכנסי.״ הלילה הזה לא נגמר ברחוב. זו לא הייתה חזרה. זו הייתה החלטה.

בדרך היא שתקה. הידיים שלה רעדו מול פתחי החימום. ״אתה לא חייב לעשות את זה,״ היא אמרה לבסוף. ״אני יודע,״ הוא ענה. ״אני עושה את זה בכל זאת.״ היא הסתכלה עליו ארוכות. הוא הרגיש את המבט ולא הסתובב. רמזור אדום. גשם על השמשה. שניהם נושמים באותו קצב, בלי להתכוון.

אצלו: מגבת. בגדים נקיים. מקלחת חמה. בלי הרצאות. היא יצאה עם שיער רטוב ועיניים שמבקשות משהו. התקרבה. נגעה לו ביד. ״תומר…״ ״עצרי.״ הוא לא הזיז את היד. ״אל תנסי לקנות אותי עכשיו. לא ככה.״ היא הנהנה. ״אני לא מוכרת כלום. אני רק לא רוצה להיות לבד.״ ״גם אני לא.״ היא התיישבה לידו. הכתף שלה על הכתף שלו. הוא נתן לזה להיות. בפעם הראשונה מזה שנה, אף אחד מהם לא היה לבד.