שלושים שניות
“הייתי צריך להיות עיוור לא לראות את זה מגיע,” אמר ג'קי שוב. “וחוץ מזה, אני לא קדוש. גם אני עשיתי דברים כאלה.”
דנה גלגלה עיניים. טל צחקה. אני שתקתי. עדיף ככה.
הצחוק דעך. התחלנו לספור. שטרות על הדלפק. מטבעות בטורים. ג'קי רושם על מפית. ערב טוב. כסף טוב לכולם. אף אחד לא התלונן.
גמרנו את משקאות הסגירה. ירדנו במדרגות ויצאנו לרחוב. נפרדנו בנפנוף. ג'קי נעל. דנה הלכה לאוטו. השאר התפזרו.
טל שילבה את הזרוע שלה בשלי. הראש שלה נח על הכתף שלי. ואז היא הסתובבה והסתכלה עליי. אותו מבט מהבר. שובב. בוחן.
“אכפת לך אם אני באה?” היא שאלה. “מחר שבת. אין לי משמרת. אין לי לאן למהר.”
“קיוויתי שתבואי,” אמרתי.
חיבקתי את הכתפיים שלה. האצבעות שלי ירדו קצת. ליטפו את קו המחשוף. היא נאנחה ונצמדה אליי. התחלנו ללכת.
“אני אגיד לך משהו,” היא אמרה בשקט. “דמיינתי את זה. לפני הלילה. כמה פעמים.”
“באמת?”
“ממממ. מהשבוע הראשון שלי בבר. כל פעם שעברת מאחוריי ואמרת ‘מאחורייך’. כל פעם שנגעת לי בגב כדי לעבור. ספרתי עד עשר.”
צחקתי. לחצתי לה את הכתף.
“חבל שלא אמרת,” אמרתי. “היינו קופצים לאחת הדירות הדיסקרטיות האלה כבר בחודש הראשון.”
“אתה קולט כמה פספסנו?” היא שאלה. העיניים שלה נצצו באור הפנס. “שלושה חודשים. תשעים לילות. כל אחד מהם יכול היה להיות כזה.”
חשבתי על זה. על כל הלילות שבהם סגרנו יחד את הבר. על הנסיעה שהצעתי לה פעם ושהיא סירבה לה בחיוך. על הפעם שהיא נרדמה על הספה במשרד של ג'קי ואני כיסיתי אותה במעיל שלי. על כל מה שלא אמרתי.
“אז נשלים,” אמרתי.
“הכול?”
“הכול.”
היא חייכה. ואז כרכה את שתי הזרועות סביב המותניים שלי. היד הימנית שלה התחילה לרדת. מהמותן לחזית הג'ינס. לאט. עוקבת אחרי הקווים. הגוף שלי הגיב מיד. היא הרגישה את זה. החיוך שלה התרחב.
היד שלי ירדה בתגובה. מהכתף שלה לאורך הגב. כל החוליות. עד למטה. עד הקימור של הישבן שלה. היא הלכה, והוא זז מתחת לכף היד שלי. נהניתי מכל צעד.
טל נאנחה. האצבעות שלי ירדו עוד קצת. היא הייתה מוכנה. לגמרי. היא לחצה עליי דרך הג'ינס והתנשפה. אותו חצי חיוך. אותה חצי אנחה. התחלתי להתמכר לזה.
“מהבוקר אני חושבת עליך,” היא לחשה. “ועכשיו אתה עושה בדיוק את זה. ואני לא עוצרת אותך. תצטרך לעשות את זה שוב. הלילה. יותר מפעם אחת.”
“את צודקת,” אמרתי. הקול שלי יצא נמוך. “אני לא מפסיק לראות אותך על השולחן הזה. ואני רוצה אותך שוב. עכשיו.”
האצבעות שלי המשיכו מתחת לשולי השמלה. לאט. בטוח. הנשימה שלה העמיקה. האחיזה שלה התהדקה.
“לעזאזל איתך,” היא לחשה.
היא עצרה ללכת. הראש שלה נפל על החזה שלי. הרחוב היה ריק. שלוש וחצי בלילה. פנס אחד מהבהב. אף חלון מואר. היד השנייה שלי ירדה לאורך הירך שלה. עור חם. חלק. עד שמצאתי את המקום.
“אתה ממזר,” היא מלמלה. “ממזר מוחלט. רע. יפה. מוחלט.”
חייכתי. נישקתי לה את הראש. והעמקתי את המגע. בבת אחת.
היא צעקה. קצר. מופתע. שמח. ונשכה אותי בחזה, דרך החולצה, כדי לא לצעוק שוב.
“תסתכלי עליי,” לחשתי. “תני לזה לקרות. כאן. ברחוב. עכשיו.”
הראש שלה קפץ למעלה. עיניים כחולות, פעורות. מופתעת. מרוצה. על הקצה. היד שלה עזבה את הג'ינס ותפסה לי את העורף. משכה את המצח שלי למצח שלה. הפה שלה פתוח, מחייך, מתנשף על השפתיים שלי.
זה התחיל עמוק בחזה שלה. הגוף שלה נמתח. ואז רעד. גל. ועוד גל. האצבעות שלה ננעצו לי בצוואר. העיניים שלה נאבקו להישאר פקוחות. הן הפסידו.
“אלוהים,” היא מלמלה. הגל נרגע לאט. “אלוהים. קח אותי הביתה. עכשיו. ותעשה את זה כבר.”
צחקתי. תפסתי לה את היד. משכתי אותה במורד הרחוב. חצי רחוב עד הבניין שלי. כמעט רצנו. העקבים שלה עצרו אותנו מלרוץ באמת.
הקשתי את הקוד. הדלת נפתחה. היא עברה על פניי. טפחתי לה על הישבן. היא הוציאה לי לשון. הרימה את שולי השמלה. השאירה אותם ככה. והתחילה לעלות במדרגות. מנענעת את הירכיים. בכוונה.
הלכתי שתי מדרגות מאחוריה. העיניים שלי בגובה הנכון בדיוק. לא הסתכלתי על שום דבר אחר.
למעלה היא עצרה. נשענה על המעקה. הסתכלה אחורה. חיוך שובב. הזמנה.
לא חיכיתי. כרעתי מאחוריה. ידיים על הירכיים שלה. השפתיים שלי על העור החם שלה. מנשקות. טועמות. מקניטות. היא תפסה לי את השיער. השמיעה קול. משהו בין אנחה לצחוק.
ואז היא צעדה קדימה. הסתובבה. סמוקה.
“יש לך שלושים שניות,” היא אמרה. “להביא אותי למקום שבו אתה יכול לקחת אותי. שלושים. אני סופרת.”
“אחת,” היא אמרה.
עברתי אותה. הגעתי לדלת. כיס. מפתחות. צרור שלם. איזה מהם?
“חמש.”
היא נעמדה מולי. הידיים שלה על החגורה. חגורה. כפתור. רוכסן. מהר. מיומן.
“עשר.”
היא כרעה. ניסיתי מפתח. לא נכון. עוד אחד. השפתיים שלה הפכו את זה לבלתי אפשרי. ידיים רועדות. מפתח שלישי.
“עשרים.”
המפתח נכנס. סובבתי. היא לא הפסיקה. סובבתי את הידית. דחפתי.
“עשרים ושש,” היא אמרה, וקמה. “בקושי.”
שזרתי אצבעות בשיער שלה. משכתי אותה לנשיקה. ודחפתי אותה פנימה, בעדינות. היא הרימה את השמלה מעל הראש תוך כדי הליכה. אני בעטתי את הנעליים. הסתכלתי עליה חוצה את הסלון. שיער על גב חשוף. היא עצרה בין הסלון לחדר השינה. הסתובבה. ידיים על המותניים. מחכה.
“נו?” היא אמרה.
קרעתי את החולצה. פשוט קרעתי. כפתורים עפו על כל הרצפה. הג'ינס כבר היה פתוח. הוא נפל לבד. השאר הלך אחריו.
“זו הייתה חולצה טובה,” היא אמרה.
“הייתה,” אמרתי.
היא קפצה עליי. רגליים סביב המותניים. נשיקה רעבה. ידיים בכל מקום. נשאתי אותה ככה. למטבח. לשולחן הקטן ליד החלון.
הושבתי אותה על הקצה. כרעתי. היו לי תוכניות. היא תפסה לי את הפנים. משכה אותי למעלה.
“אחר כך,” היא לחשה. “במיטה. כשיהיה לנו כל הלילה. תעשה לי הכול. גם אני לך. אבל עכשיו? חיכיתי מספיק. אני צריכה אותך. בתוכי. עכשיו.”
לא עניתי. משכתי אותה לקצה השולחן. היא נשענה לאחור. עיניים חצי עצומות. נשימה מהירה. חיברתי בינינו. תנועה אחת. איטית. ארוכה. עד הסוף. היא נאנחה. ארוך. רועד. הרגליים שלה התהדקו סביבי.
פתחתי לה את החזייה. זרקתי אותה הצידה. התכופפתי ונישקתי לה את החזה. לאט. היא קשתה את הגב. אז עצרתי. הסתכלתי לה בעיניים. לא זזתי.
“אחר כך אני אקח את הזמן,” אמרתי. “שוב ושוב. עד שתבקשי שאפסיק. אבל עכשיו זה יהיה מהיר. וחזק. ועמוק.”
“סוף סוף,” היא התנשפה.
התחלתי לזוז. השולחן חרק. היא צעקה פעם אחת. ואז הצמידה יד לפה. הרגל מהבר. כאן אף אחד לא שמע. היד השנייה שלה תפסה לי את הזרוע. ציפורניים בעור. שזרתי אצבעות בשיער שלה. משכתי את הראש שלה לאחור. בעדינות. הצוואר שלה חשוף. נישקתי. נשכתי קלות. הקצב עלה.
היא הגיעה ראשונה. חזק יותר מאשר ברחוב. רועדת. צוחקת. אני אחריה. שנייה. אולי שתיים. עמוק בתוכה. הנשימה שלי נשברה על הצוואר שלה.
נשארנו ככה. על קצה השולחן. מחובקים. מתנשפים. הלב שלה דופק נגד שלי.
“זה,” היא אמרה בסוף, “היה רק החימום.”
“אני יודע,” אמרתי.
הרמתי אותה שוב. נשאתי אותה לחדר השינה. בחוץ השמיים התחילו להאפיר. לא היה לנו לאן למהר. שבת. כל היום שלנו.
הנחתי אותה על המיטה. היא נשכבה על הגב. השיער שלה התפזר על הכרית. היא משכה אותי אליה.
“עכשיו,” היא אמרה, “תקיים את ההבטחה.”
“איזו מהן?”
“כולן. לפי הסדר.”
הפעם לקחתי את הזמן. התחלתי מהכתפיים. ירדתי לאט. כל נשיקה. כל נגיעה. היא הדריכה אותי בלי מילים. יד בשיער שלי. לחיצה קטנה. אנחה כשהגעתי למקום הנכון. היא לא מיהרה. גם אני לא.
היא הגיעה שוב. ושוב. כל פעם אחרת. פעם צוחקת. פעם שקטה לגמרי, רק נשימה ורעד. בפעם השלישית היא תפסה את הכרית ונשכה אותה.
“מספיק,” היא התנשפה. “מספיק. תן לי לנשום.”
“ביקשת שאפסיק,” אמרתי. “כמו שהבטחתי.”
“אל תהיה חכם,” היא צחקה. ואז הפכה אותי על הגב, ועלתה עליי. “תורי.”
היא הובילה. לאט בהתחלה. אחר כך פחות. הידיים שלה על החזה שלי. העיניים שלה לא עוזבות את שלי. כשהגעתי, היא חייכה. כאילו ניצחה במשהו.
אחר כך שכבנו בשקט. אור ראשון נכנס מהתריס. ציפורים בחוץ. אוטובוס ראשון ברחוב.
“עידו,” היא אמרה.
“מה?”
“ביום ראשון במשמרת. אל תגיד ‘מאחורייך’.”
“למה?”
“כי אני לא אצליח לספור עד עשר.”
צחקתי. היא נרדמה על החזה שלי. אני לא. שכבתי והסתכלתי על התקרה. וחשבתי על תשעים לילות. ועל כמה מהם עוד נשאר להשלים.
הוסיפו חוות דעת