שני, הדירה האדומה ולילה בתל אביב

הייתי בחו״ל כשזה התחיל. חופשה. שבוע. חזרתי ארצה. טלפון מהקיבוץ: “אל תבוא. אי אפשר.” עמדתי בנתב״ג עם תיק אחד. בלי בית. בלי תוכנית. “לאן?” שאלתי את עצמי. “תל אביב,” עניתי. כמו תמיד.

רכבת. תחנת השלום. רחוב מלא אנשים שמנסים להמשיך לחיות. בתי קפה פתוחים. אנשים מדברים בשקט. כולם עם עין אחת על הטלפון. אני גם. עשר הודעות מהקבוצה של הקיבוץ. כולם בסדר. נשמתי. בפעם הראשונה מאז הנחיתה.

העיר הייתה שקטה יותר. אבל חיה. נכנסתי לבר. הזמנתי בירה. ואז ראיתי אותה. שני. צוחקת. מחייכת. מאירה את כל המקום. בתקופה כזו? זה נראה כמעט לא אמיתי. התיישבתי לידה. “את תמיד ככה שמחה?” שאלתי. “מישהו צריך להיות,” היא ענתה.

דיברנו שעה. סיפרתי על הקיבוץ. היא הקשיבה. נגעה לי ביד. “בוא אליי,” היא אמרה. “לא צריך להיות לבד הלילה.” “את בטוחה?” שאלתי. “לגמרי,” היא אמרה. “ואתה?” “יותר מכל דבר השבוע.” הלכנו. ברגל. חמש דקות. היא החזיקה לי את היד כל הדרך.

הדירה שלה? אדומה. הכול. קירות, ספה, וילונות, מנורה. כמו לב. היא הגישה לי בריזר. “תרגיש בנוח. אני כבר חוזרת.” חיכיתי. שתיתי. הלב דפק.

הסתכלתי סביב. תמונות על הקיר. ספרים על המדף. חתול ישן על הכורסה. בית אמיתי. חם. כזה שאין לי כרגע. לרגע הרגשתי עצוב. ואז שמעתי את הדלת נפתחת. והעצב נעלם.

היא חזרה. בייבי דול. שקוף. החזה שלה בולט. הפטמות מבצבצות מבעד לבד. כל הגוף שלי רעד. רציתי אותה. רק את זה הצלחתי לחשוב. “נו?” היא שאלה. “מה דעתך?” “אין לי מילים.” “טוב,” היא חייכה. “אז בלי מילים.”

היא ניגשה. תפסה אותי בצווארון. נשקה לי בצוואר. ליקקה. “יש לך ריח טוב,” לחשה. ואז נשיקה. עמוקה. לשונות. ידיים. היא דחפה אותי לספה. הורידה לי את המכנסיים. ועלתה עליי. בלי הקדמות. בלי לחכות. נכנסתי אליה עד הסוף.

היא עלתה. ירדה. מול הפנים שלי. נישקתי. נגעתי. טעמתי. “תחכי,” אמרתי. “עוד לא.” היא לא חיכתה. ישבה עליי חזק. עוד. ועוד. ואז היא גמרה. רעדה כולה. ואני איתה. בבת אחת. נפלנו זה על זו. מתנשמים.

פתאום צחקתי. צחוק גדול. היא הסתכלה עליי. “מה מצחיק?” “את,” אמרתי. “את טובה מדי. חשבתי שאת מקצוענית.” היא צחקה גם. “זה מחמאה?” “הכי גדולה.” אבל זה לא היה רק זה. זה היה כל הלחץ. כל הפחד. יוצא החוצה. הגוף שלי בער. היד שלה חזרה אליי. שניות. ושוב הייתי מוכן. “סיבוב שני?” היא שאלה. “סיבוב שני,” עניתי. הפעם לאט. הפעם בלי למהר. הפעם במיטה. היא שכבה מתחתיי. העיניים שלה פקוחות. הידיים שלה על הפנים שלי. “תישאר עד הבוקר,” היא לחשה. “אין לי לאן ללכת,” אמרתי. “עכשיו יש,” היא ענתה. נשארתי. בחוץ הייתה מלחמה. בפנים הייתה רק שני.