תכלת: תואר ברפואה, דירה אחת מעל

קוראים לי תכלת. כן, כמו הצבע. ההורים שלי רצו מקורי. יצא מוזר. בילדות שנאתי את השם. בצבא רציתי להחליף אותו. היום? אני אוהבת אותו. הוא שלי.

אני בת שלושים ושלוש. סיימתי לא מזמן רפואה באוניברסיטת תל אביב. הישג? בהחלט. זול? ממש לא. בבית לא היה כסף, ואף אחד לא הציע לעזור. אני רציתי להיות רופאה בכל מחיר. אז חיפשתי פתרון.

שכרתי דירה בתל אביב. אחרי שבוע שמתי לב לדבר מוזר. גברים עולים לקומה מעליי. הרבה גברים. כל ערב. מבושמים, מסודרים, ממהרים. "מה קורה שם?" שאלתי את עצמי. ואז אפיתי עוגת שוקולד ועליתי לבדוק.

דפקתי. הדלת נפתחה. שלוש נשים. יפות בטירוף. מטופחות. לבושות במותגים. "את השכנה החדשה?" שאלה אחת. "כן. הבאתי עוגה." "תיכנסי." נכנסתי. ותוך דקה הבנתי איפה אני. דירה דיסקרטית. אחת מהרבה בעיר. אף פעם לא הייתי קרובה לעולם הזה. והן? הן היו מקסימות.

ישבנו. שתינו. כל אחת סיפרה את הסיפור שלה. חלק מהסיפורים שברו לי את הלב. אצלי היה קשה יותר, אבל הבעיה הייתה אותה בעיה. כסף. בסוף שאלתי ישר: "איך מצטרפים?" הן הסתכלו עליי. "את בטוחה?" "בטוחה." הן צחקו. "ברוכה הבאה למשפחה, דוקטור." ופתחו עוד בקבוק. באותו לילה ירדתי למטה עם צלחת ריקה, ראש מסתובב, ותחושה מוזרה שמשהו גדול עומד להשתנות.

למחרת בבוקר, לפני הרצאה באנטומיה, ישבתי בקפיטריה וחשבתי. על החוב בבנק. על שלוש השנים שנשארו. על ההתמחות. ועל השכנות מלמעלה, שנראו הרבה יותר רגועות ממני. סגרתי את המחברת. החלטתי.

קיבלתי מספרים. התקשרתי. דירה אחת עם עשרים בנות. לא בשבילי. ואז, ממש מעבר לפינה, דירת ארבעה חדרים. שלוש בנות. מחפשות רביעית. "מתי את יכולה להתחיל?" "היום." ובאותו ערב כבר הייתי שם. מבחוץ, דירה רגילה בבניין רגיל. אף אחד לא ינחש. וזה בדיוק מה שרציתי.

הלקוח הראשון. בן ארבעים, ביישן. "זה בסדר שאני כאן?" שאל. "זה בסדר", עניתי, ומשכתי אותו אליי. "תגיד לי מה אתה אוהב." הוא אמר. בשקט, קצת מגמגם. הורדתי לו את החולצה. הוא הוריד לי את השמלה. מגע איטי. נשיקות על הצוואר. נשימות כבדות. הידיים שלו רעדו בהתחלה, ואחר כך כבר לא. הוא יצא עם חיוך. אני יצאתי עם ביטחון. ועם הבנה חדשה: אני טובה בזה. ואני נהנית מזה.

בלילה ההוא לא נרדמתי. שכבתי במיטה, בדירה שלי, קומה אחת מתחת לשכנות. חשבתי על הספרים שמחכים לי על השולחן. על המבחן בשבוע הבא. ועל זה שבפעם הראשונה מזה שנים, אני לא מפחדת מהחשבון שיגיע בסוף החודש. זה היה שווה הכול.

מהר מאוד הבנתי עוד משהו. רוב הגברים שמגיעים, נשואים. טבעת על האצבע, או סימן לבן במקום שבו הייתה. בהתחלה זה הגעיל אותי. היום זה פחות. אני לא שופטת. אני לא שואלת. אני עושה את העבודה, ומשלמת על התואר. עבודה זאת עבודה. ובקרוב, דוקטור תכלת.