״יש לך מתנה. תבוא עכשיו.״

12:40. יום ההולדת שלי. הודעה מליהי: ״יש לך מתנה. תבוא אליי עכשיו.״ ליהי היא האקסית שלי. נפרדנו לפני שנה. עדיין נפגשים. בעיקר בלילות. ״מה זה?״ כתבתי. ״תבוא ותראה.״ עזבתי את המשרד באמצע ישיבה. אמרתי שיש לי רופא. היה לי רופא, בערך.

נסעתי מהר מדי. רמזור אדום אחד. שני. ניסיתי לנחש מה המתנה. כרטיסים להופעה? שעון? ליהי לא קונה שעונים. ליהי קונה חוויות. בגלל זה בדיוק התחלתי להזיע. חניתי ברחוב שלה בפעם הראשונה, נס בפני עצמו.

הדירה שלה בבת ים. דפקתי. הדלת נפתחה. ליהי, ולידה אישה שלא ראיתי בחיים. שיער שחור עד הכתפיים. חיוך שעוצר נשימה. ״זאת קטיה,״ אמרה ליהי. ״היא נערת ליווי. מהשירות ההוא שסיפרתי לך עליו פעם.״ ״ואת…?״ ״אני נשארת.״ היא חייכה. ״זה גם יום ההולדת שלי, בערך.״

לא היה הרבה דיבור. קטיה סגרה את הדלת מאחוריי. ״אתה מתרגש?״ ״כן.״ ״יופי.״ היא הורידה את השמלה. ליהי הורידה את שלה. שתיהן מולי, בלי כלום. קטיה התחילה לפתוח לי את הכפתורים, אחד אחד. ליהי התקרבה ונישקה אותי. ארוך. רטוב. בדיוק כמו פעם. ״התגעגעת?״ היא שאלה. ״אל תתחילי.״ ״כבר התחלתי.״

ככה זה איתה. ביום יום אנחנו רבים על כל שטות. במיטה, אף פעם. הגוף שלה זוכר אותי והגוף שלי זוכר אותה. היא ליטפה, נישקה, ירדה לאט. אני החזרתי לה בדיוק באותו מטבע. קטיה עמדה בצד רגע, מסתכלת. ״מותר להצטרף?״ ״חייבת,״ אמרה ליהי.

קטיה דחפה אותי לספה. התיישבה עליי. לקחה את הקצב. מהיר. איטי. שוב מהיר. ליהי ישבה לידי, נישקה אותי, לא הורידה ממני את העיניים. ״תסתכל עליי,״ היא לחשה. הסתכלתי. המבט הזה, יחד עם התנועה של קטיה, היה יותר ממה שיכולתי להחזיק.

״עוד לא,״ אמרה קטיה כשהרגישה שאני קרוב. היא האטה. חיכתה. התחילה שוב. פעמיים. שלוש. ואז ליהי, אולי מקנאה, אולי סתם כי רצתה, משכה אותי אליה. ״עכשיו אני.״ היא לקחה אותי בפה, לאט ובהנאה שלא ניסתה להסתיר. עוד דקה. זהו. הגעתי לשיא שלא הכרתי. כל הגוף רעד.

שכבנו על השטיח. שלושתנו. נשימות כבדות. ״נו?״ שאלה ליהי. ״מה איתנו?״ ״דקה,״ ביקשתי. ״רק דקה.״ ״ואחרי?״ ״אחרי זה שלכן.״ והאצבעות שלי כבר טיילו לאט על הירכיים שלהן. קטיה צחקה. ליהי סגרה עיניים. יש סיפורי סקס שמתחילים בהודעה אחת. זה אחד מהם, ואני עוד שומר את ההודעה.

בדרך חזרה למשרד עצרתי ברמזור. הטלפון רטט. ליהי: ״מזל טוב.״ עניתי: ״תודה. על הכול.״ היא שלחה לב. אחר כך עוד הודעה: ״שנה הבאה, אותו דבר?״ הסתכלתי על המסך דקה שלמה. הרמזור התחלף. מאחוריי צפרו. כתבתי: ״אותו דבר. אולי אפילו יותר.״ ושמתי את הטלפון בכיס. בישיבה של אחר הצהריים לא שמעתי מילה ממה שאמרו. אף אחד לא שם לב. או שכן, ופשוט לא העז לשאול למה אני מחייך.