אזעקה בדירה הדיסקרטית

ויטוריה. מנואלה. ברונה. שלוש נערות ליווי מברזיל. כולן מעל עשרים וחמש. חכמות. מנוסות. מדריד, מילאנו, דובאי. הן כבר ראו הכול. או כך חשבו.

הפעם היעד היה תל אביב.

נמל התעופה. חום שמכה בפנים. נהג עם שלט. נסיעה ארוכה בפקק. דקלים. ים בצד. מנואלה מצלמת הכול. ברונה ישנה. ויטוריה מסתכלת מהחלון ולא אומרת כלום.

הסוכנות סידרה להן דירות דיסקרטיות במרכז. כניסה צדדית. מפתח בתיבה. בלי שאלות. השבוע הראשון היה מושלם. ים. חום. אנרגיה. הלקוחות נחמדים. חלקם נלהבים מדי. הבנות ידעו לעצור כשצריך.

“משלמים פחות מאירופה,” אמרה מנואלה.

“אבל האנשים חמים,” ענתה ברונה.

“חמים מדי,” צחקה ויטוריה.

בערבים הן ישבו על המרפסת. בירה קרה. מוזיקה מהרחוב. ריח של ים. הן תכננו את הכסף. כמה לשלוח הביתה. כמה לחסוך. כמה לבזבז על נעליים.

יום שלישי. פגישה בדירה ברחוב גורדון. ואז צפירה.

“מה זה?” ברונה קפאה. “מישהו שבר משהו?”

הלקוח כבר עמד. “זו אזעקה. אמיתית. למקלט. עכשיו.”

הוא לקח את שתיהן למטה. שלוש דקות. דלת ברזל. נשימות. שכנים בפיג׳מה. סטודנטית עם אוזניות. זקן עם רדיו. כולם רגועים. רק הן לא.

“זה קורה הרבה?” לחשה מנואלה.

“לפעמים,” אמר הלקוח. “תתרגלו.” הוא נתן לברונה את הז׳קט שלו. היא רעדה.

הן לא התרגלו.

מאותו יום הכול השתנה. דירות דיסקרטיות התרוקנו. לקוחות ביטלו. הסוכנות שלחה הוראות חירום. מה שהן לא שלחו: איך לא לפחד.

לילה אחד, בדירה ברמת גן. בום. הקירות רעדו. ויטוריה בכתה. ברונה מתחת לשולחן. מנואלה צעקה: “לא על זה חתמנו!”

הן הפסיקו לעבוד. אין לקוחות. חלקם בבית. חלקם במילואים. נשארו שלוש נשים, חבילת פסטה, כיריים חשמליות, אינטרנט שקורס.

ואז משהו קרה. הן התחילו לדבר. באמת. לא על לקוחות. לא על כסף. על עצמן.

“מה רצית להיות?” שאלה ויטוריה.

“קוסמטיקאית,” אמרה מנואלה. “מכון משלי. בבלו אוריזונטה.”

“אני רקדתי,” אמרה ברונה. “שנים. על במה.”

“ואת?”

ויטוריה שתקה. אחר כך הוציאה מחברת. “אני כותבת שירים. באנגלית.”

“תקריאי.”

היא הקריאה. שיר על ים. על בית. על אמא שמחכה ליד הטלפון. הן בכו. ואז צחקו. ואז בכו שוב.

שבת אחת, הודעה. לקוח לשעבר. חיפה. “אתן תקועות. בואו אליי. לא אקח מכן כלום. כבר שילמתן מספיק.”

הן נסעו. רכבת צפונה. ים בחלון. שקט בקרון. אף אחת לא דיברה. בית על הכרמל. נוף לים. מטבח גדול. הן בישלו. שרו. צחקו. בפעם הראשונה מאז הנחיתה, הן הרגישו בטוחות. לא בגלל דיסקרטיות. בגלל קבלה.

“באנו כנערות ליווי,” אמרה ויטוריה באותו לילה. “גרנו בדירות דיסקרטיות. הכול היה זמני. אבל מה שנשאר, זה מה שבלב.”

החוזה נגמר. נמל התעופה. חיבוק ארוך. הבטחה לחזור, אולי. הן טסו הביתה. ישראל לא הייתה עוד נקודה על המפה. היא הייתה זיכרון.