בחוץ, סוף סוף

בר בפלורנטין. אחת עשרה בלילה. אני מול כוס בירה. לא שותה. רק מסתכל. עשר שנים אני נשוי לרותם. היא מדהימה. לא מגיע לה שקר כזה. ואני שקר. כי אני הומו. ואף אחד לא יודע.

החתונה הייתה רעיון של אבא שלי. רותם היא הבת של השותף שלו. עסקה טובה, כולם אמרו. אבא שלי איש מכובד. ליברל בתקשורת. בבית, הומופוב מהסוג הכי גרוע. ״הומואים זה מחלה,״ הוא אומר בכל ארוחה. ותמיד מסתכל עליי. כאילו הוא יודע. אני תמיד מוריד את העיניים. ומתפלל שיום אחד יהיה לי אומץ.

יד על הכתף שלי. אני מרים את הראש. גבר. שלושים ומשהו. תלתלים זהובים. עיניים שאני לא אשכח לעולם. ״פנוי פה?״ ״פנוי.״ הוא מתיישב. ״אלעד.״ ״ניר.״ אנחנו מדברים. שעה. שעתיים. אני יודע שהוא כמוני. הוא יודע שאני יודע. ״במה אתה עובד?״ אני שואל. ״בין היתר, גייז לאירוח.״ ״באמת?״ ״באמת. אני עוזר לגברים כמוך לצאת לחופשי.״ ״כמוני?״ ״כמוך. רואים את זה עליך מהכניסה.״

אני מסתכל עליו. ״מה זה אומר, לצאת לחופשי?״ ״זה אומר שאתה מפסיק לבקש רשות.״ ״ממי?״ ״מכולם. מאבא שלך. מאשתך. מעצמך.״ אני שותק. הוא מניח יד על היד שלי. ״לא צריך להחליט עכשיו.״ אבל אני כבר החלטתי. אני משלם על הבירות. אנחנו יוצאים לרחוב.

אני לא זוכר את הדרך לדירה שלו. אני זוכר את הדלת נסגרת. את הידיים שלו עליי. אני רועד. ״אתה בסדר?״ ״אני לא יודע.״ ״אז נלך לאט.״ הוא מנשק אותי. את הצוואר. את החזה. יורד על הברכיים. לוקח אותי לפה. האצבעות שלי בתלתלים שלו. הראש שלי מסתחרר. בין נשיקה לנשיקה הוא אומר: ״אין בך שום דבר שצריך לתקן.״

אני נכנס אליו. ובוכה. לא מעצב. מהקלה. אני זז בתוכו חזק, פראי, כאילו כל השנים שהחזקתי יוצאות ממני בבת אחת. גומר. ושוב. ושוב. ״רוצה לנסות גם הפוך?״ הוא שואל. ״כן.״ הוא נכנס לאט. רגע של הלם. ואז אני מבין. הגוף שלי חיכה לזה כל החיים.

אחר כך אנחנו שוכבים. מחובקים. מזיעים. אני מסתכל על התקרה. ״מה עכשיו?״ אני שואל. ״עכשיו אתה הולך הביתה,״ הוא אומר. ״ואתה מתחיל לחיות.״ ״ככה פשוט?״ ״אף פעם לא פשוט. אבל אפשרי.״

בדרך הביתה, באותו לילה, אני נוסע לאט. ברדיו שיר ישן. אני שר איתו בקול. בפעם הראשונה מזה עשר שנים אני לא מרגיש שאני משחק תפקיד.

שלושה שבועות אחר כך. המשרד של אבא שלי. אני עומד מולו. גב ישר. ״אבא. אני הומו.״ הוא שותק. אני לא מוריד את העיניים. הפעם לא. הנישואים נגמרים כמעט מיד. בלי צעקות. רותם מחבקת אותי ואומרת ״ידעתי שמשהו לא בסדר. טוב שאמרת.״ היום היא החברה הכי טובה שלי. ואת אלעד אני זוכר בכל פעם שמישהו שואל אותי מתי יצאתי מהארון. התשובה קצרה. בלילה ההוא בפלורנטין.