גג אחד, שתי מסיבות: הלילה של ברקים רמת גן

תל אביב. מלון יוקרה. קומה עליונה. הים שחור, העיר זוהרת. ברקים רמת גן ניצחו הערב בשנייה האחרונה ועלו לגמר. עידו, הקפטן, לא חיכה. הוא סגר את גג המלון למסיבה. די ג׳יי. שמפניה. כל הקבוצה.

באותו זמן, באותו מלון, התארגן אירוע אחר. שקט יותר. סגור יותר. המארחת: רוני, אשת חברה שכולם מכירים. האורחות שלה: נערות ליווי יוקרתיות. נשים יפות. חדות. כאלה שיכולות לדבר על כל נושא ולהשתלב בכל חדר. כאלה שמשאירות אחריהן שקט כשהן יוצאות.

ואז הטעות. צוות המלון שיבץ את שני האירועים על אותו גג.

דלתות המעלית נפתחו. השחקנים יצאו. מולם: עשרים נשים בשמלות ערב, כוסות ביד, מבטים סקרנים. רגע של שקט. אף אחד לא זז.

עידו ניגש לרוני.

– נראה שיש פה בלבול, הוא אמר.

– נראה שיש פה הזדמנות, היא ענתה. למה שלא נאחד?

– את בטוחה?

– יש לכולנו מה לחגוג הלילה. אז כן.

וזה מה שקרה. המתח התחלף בחשמל. האנרגיה של השחקנים פגשה את הסטייל של הנשים. השיחות זרמו לבד. נסיעות. אמנות. הסל של הסיום. הגמר שמתקרב.

שחקן מהספסל ניסה ללמד אחת האורחות לזרוק לסל עם פקק של שמפניה. הוא החטיא שלוש פעמים. היא קלעה בפעם הראשונה. כל הגג מחא כפיים. עידו הכריז שהיא מצטרפת לקבוצה. היא סירבה בנימוס. אמרה שהמשכורת לא מספיקה.

קרן הייתה אחת האורחות. יפה מאוד. חכמה מאוד. היא מצאה את עצמה ליד המעקה עם ליאור, הפורוורד הכי טוב של הקבוצה.

– אתה תמיד כזה רציני? היא שאלה.

– רק לפני גמר.

– ועכשיו?

– עכשיו אני בעיקר מסתכל עלייך.

היא צחקה. הם דיברו שעה. על פילוסופיה. על ערים שהם רוצים לראות. על פחדים. הוא אהב את הביטחון שלה. היא אהבה את הכנות שלו. רוח קרה עלתה מהים. הוא הוריד את הז׳קט ושם אותו על הכתפיים שלה. היא נשארה קרובה. קרובה מאוד.

בצד השני רוני ועידו לא הפסיקו לצחוק. היא העריכה את איך שהוא מוביל קבוצה. הוא העריך את איך שהיא מנווטת בעולם שלא סלחני לאף אחד.

אחרי חצות המוזיקה האטה. שיר רך. אורות עמומים. ליאור הושיט יד.

– רוקדת?

– רק אם אתה לא דורך לי על הרגליים.

– אני שחקן כדורסל. הרגליים שלי מדויקות.

היא צחקה ונכנסה לזרועות שלו. הם זזו לאט. הלחי שלה על הכתף שלו. היד שלו על הגב שלה. הוא הרגיש את החום שלה דרך השמלה. היא הרגישה את הלב שלו דופק מהר. מהר יותר מבמשחק. אף אחד מהם לא אמר כלום. לא היה צורך. השיר נגמר, והם עדיין עמדו שם. עוד שנייה. ועוד אחת. מסביב כולם המשיכו לחגוג, אבל בשבילם הגג התרוקן לגמרי. רק הים, האורות, ושניהם.

הלילה נמשך. ריקודים. צחוק. כוסות מתמלאות שוב ושוב. הגבולות בין שתי המסיבות נעלמו לגמרי.

עם הזריחה כולם התחילו להתפזר. עידו ורוני החליפו מספרים. קרן וליאור עמדו ליד המעלית.

– נמשיך את השיחה? היא שאלה.

– אחרי הגמר. ואולי גם לפני.

היא נישקה אותו בלחי והלכה. הוא נשאר לעמוד עוד רגע עם חיוך. מסיבה רגילה הפכה ללילה שלא שוכחים. ככה זה עם מפגשים לא מתוכננים. הם תמיד מפתיעים.