ג'קוזי. אדים. היא.
קיבלתי כתובת. קוד לדלת. שם פרטי אחד: הדס. זה כל מה שידעתי. דירה דיסקרטית, אישה זרה, ערב אחד. בדיוק מה שרציתי.
פתחתי את הדלת. אדים בכל מקום. נרות. מוזיקה שקטה. והיא, בתוך הג'קוזי. שיער אסוף, כתפיים חשופות, מבט ישיר. "סוף סוף," היא אמרה. הרימה יד. ציפורניים ארוכות, כהות. בדיוק כמו שאני אוהב.
"תיכנס," היא אמרה. לא חיכיתי. הבגדים על הרצפה. אני במים. חם. היד שלה מיד עליי. הציפורניים מחליקות על החזה, על הבטן, לאט. כל הגוף שלי התעורר.
החזרתי לה. ידיים על המותניים. נשיקות על הצוואר. היא נשמה עמוק. "עוד," היא לחשה. הכול היה פתוח. בלי עייפות. בלי היסוס. רק רצון.
"היית פה פעם?" שאלתי. "בדירה הזאת? כמה פעמים." "עם מישהו?" "לבד. לחשוב." היא חייכה. "היום החלטתי להפסיק לחשוב." נישקתי אותה. ארוך. עמוק. היא נצמדה אליי. הגוף שלה חם יותר מהמים. הציפורניים ננעצו קלות בגב שלי. לא כאב. רק הבטחה.
"אתה יודע מה אני אוהבת?" היא שאלה. "תגידי." "שלא צריך להסביר." צדקה. לא היה צריך.
היא הסתובבה. נשענה על הדופן. הסתכלה עליי מעבר לכתף. "נו?" התקרבתי מאחור. ליטפתי את הגב. ואז התחלנו לנוע. חזק. המים נשפכו לרצפה. היא נאנחה. ידעתי שהיא אוהבת את זה.
שינינו קצב. לאט. מהר. שוב לאט. הכול לפי מה שהיא רצתה. הרגשתי כמו כלי בידיים שלה. לא אכפת לי. להפך. הרגשתי שיש לי עוד כוח. הרבה.
היא התיישבה עליי. עלתה, ירדה. העיניים שלה לא זזו ממני. אף לא שנייה. זה היה אתגר. וזה הדליק אותי עוד יותר.
אחר כך היא עלתה לשבת על שפת הג'קוזי. פתחה את הרגליים. "תורך," היא אמרה. ירדתי אליה. לאט. בהנאה. אף פעם לא נהניתי מזה כל כך. היא נאנקה, רעדה, ואז גמרה. חזק. אני הרגשתי את זה.
לא יכולתי לחכות יותר. חזרתי אליה. כמה תנועות. גמרתי. היא איתי. כמעט באותה שנייה. שקט. רק נשימות.
אחר כך אוכל טוב. מגבות. רגליים במים. דיברנו על הפעם הבאה. מה נעשה. איפה. מתי.
"אתה יודע," היא אמרה, ונגסה בתות, "לא חשבתי שזה יעבוד." "מה?" "הקטע הזה. זר. דירה. ג'קוזי." "ו?" "ועבד." צחקנו. היא הניחה את הראש על הכתף שלי. האדים התפזרו לאט. הנרות כמעט כבו. נשארנו ככה עוד הרבה זמן, בלי לדבר. לא היה צורך. הגוף כבר אמר הכול. הדירה הדיסקרטית שמרה עלינו כמו סוד טוב.
כשהתלבשתי, היא עדיין ישבה במים. "תשאיר את המגבת," היא אמרה. "למה?" "כדי שתהיה לך סיבה לחזור." חייכתי. השארתי את המגבת. וגם את המספר שלי, על הדלפק, ליד הנרות.
"אז מתי שוב?" שאלתי ליד הדלת. היא לא ענתה. קרצה. זה הספיק. יצאתי לרחוב עם חיוך שלא ירד לי מהפנים עד הבוקר.
הוסיפו חוות דעת