הכללים שלנו
תל אביב. קומה חמישית. דירה דיסקרטית מול הים, בלי שלט ובלי שם על האינטרקום.
עדי מדליקה נרות. שקד מסדרת כוסות. השעה שבע וחצי, והלקוח מגיע בשמונה.
"הוא הזמין את שתינו," אומרת שקד. "בפעם הראשונה."
"אז נעשה את זה כמו שאנחנו יודעות," עונה עדי. "ביחד."
עדי כהה, שיער שחור ארוך, מבט ישיר שלא מתנצל על כלום. שקד בלונדינית, תלתלים, עור שנראה זוהר גם בלי תאורה. הן הכירו לפני שנים, בתקופה שאף אחת מהן לא אוהבת לדבר עליה. הן החזיקו זו את זו. ואז הגיעו לכאן, החליטו לעבוד יחד כנערות ליווי וקבעו את הכללים לבד. שום דבר לא קורה אצלן בלי ששתיהן אומרות כן.
"מה אנחנו יודעות עליו?" שואלת שקד.
"איש עסקים. נשמע רגוע בטלפון. ביקש ערב ארוך, לא שעה."
"ארוך זה טוב."
"ארוך זה טוב," מסכימה עדי. "אבל אם משהו לא מרגיש נכון, את אומרת מילה אחת ונגמר."
"אני יודעת. גם את."
זה הכלל. הוא תמיד היה הכלל. מאז היום הראשון.
שקד מעבירה יד על החלוק. משי דק, קר על העור. מבחוץ השמש יורדת לתוך הים ומשאירה פס זהב על הקיר. ריח יסמין מהנרות ממלא את החדר. השעון מתקדם לאט מדי.
שמונה בדיוק. דפיקה.
הוא נכנס. ארבעים פלוס, חליפה, בלי עניבה. עיניים כהות שבוערות.
"עמית," הוא אומר.
"אנחנו יודעות," מחייכת עדי. "שב. יין?"
הוא יושב. שותה. מסתכל עליהן ולא מסתיר את זה.
"יום ארוך?" שואלת שקד.
"שבוע ארוך. שלוש פגישות, שתי טיסות, אפס שינה."
"אז הגעת למקום הנכון," אומרת עדי. "פה אין פגישות."
הוא צוחק. הכתפיים שלו יורדות סנטימטר. הקרח נשבר.
עדי קמה ומושכת את שקד אליה. הן נעות לאט, צמודות. החלוקים נפתחים ונופלים. עדי מלטפת את שקד מהכתפיים ועד הירכיים, לאט, בביטחון של מי שמכירה את הגוף הזה בעל פה. שקד עוצמת עיניים. הנשימה שלה משתנה כשהאצבעות של עדי יורדות נמוך יותר.
עמית לא זז.
"נו?" שואלת עדי. "אתה בפנים או בחוץ?"
"בפנים," הוא אומר, ומוריד את החולצה.
שתיהן יורדות אליו. ביחד. שפתיים, לשונות, ידיים, הכל מתואם. הוא נאחז בשיער שלהן, שחור ובלונדיני, ונושם עמוק. פעמיים הוא עוצר אותן. "רגע. אני רוצה שזה יימשך."
"זה יימשך," מבטיחה שקד.
והיא עומדת במילה. הן מאטות. מתגרות. מתרחקות שנייה ואז חוזרות. הוא מקלל בשקט, מחייך, מבקש עוד. עדי צוחקת אל תוך הצוואר שלו. שקד מנשקת אותו על הבטן, לאט, ומסתכלת לו בעיניים. הוא כבר לא איש עסקים עייף. הוא סתם גבר שנמס על ספה מול הים, ואין לו שום כוונה לקום ממנה.
"עכשיו אתה שלנו," לוחשת עדי.
"לגמרי," הוא עונה.
עדי עוברת מאחורי שקד. מפנקת אותה, מתגרה, נועזת. שקד מתנשפת, מתפתלת, לא יודעת על מה להתרכז. ואז היא נשכבת על השטיח, פותחת את הרגליים ומושכת אותו אליה. עדי מתמקמת מעליה, קרוב לשפתיים שלה.
הוא נכנס בתנועה אחת. שקד גונחת אל תוך הגוף של עדי. הקצב מהיר, חזק, ושלושתם נעים כגוף אחד. אין חדר, אין עיר, אין ים. רק עור, נשימות וקולות.
שקד גומרת ראשונה. חזק. היא נצמדת אליו, והוא לא מחזיק מעמד עוד הרבה. עדי באה אחריהם, גל ארוך ששובר אותה לגמרי.
שקט. שלושה גופים על השטיח. נשימות שמתייצבות.
"זה היה…" הוא מתחיל.
"אנחנו יודעות," צוחקת עדי.
הם שוכבים ככה כמה דקות. אף אחד לא ממהר. הים בחוץ ממשיך את שלו.
הוא מתלבש. משאיר טיפ נדיב על השולחן. "תודה. באמת. לא הרגשתי ככה הרבה זמן."
הדלת נסגרת. עדי ושקד נשארות לבד, עירומות, בלי טיפת בושה.
"עוד אחד מרוצה," אומרת שקד.
"זה לא רק זה," עונה עדי. "זה אנחנו."
היא צודקת. בשבילן העבודה הזו היא לא רק כסף. היא החופש שהן הרוויחו ביושר. הן שותפות. חברות. אוהבות. שורדות. ובעיר שלא תמיד מחבקת, הדירה הזו היא המקום שלהן. בלי פחד. בלי חשבון. בלי להתנצל.
הן מתקלחות, מחליפות מצעים ומחכות לדפיקה הבאה. ככה נראה סיפור אירוטי כשהגיבורות הן אלה שקובעות את הכללים.
הוסיפו חוות דעת