הנהג שלא היה
תל אביב. ערב. חום של אוגוסט. מור, עשרים ותשע, מעצבת גרפית, סוגרת את הסטודיו אחרי עוד יום של שתים עשרה שעות. לפני עשרה ימים נגמרה לה זוגיות של חמש שנים. נגמרה בשקט. בלי צעקות. רק עייפות.
אין לה כוח לאוטובוס. אין לה כוח ללכת. היא מרימה יד.
מונית עוצרת. הנהג בשנות השלושים. שיער שחור, קצר. עיניים בצבע דבש. נראה עייף, אבל מחייך.
“ערב טוב. לאן?”
“רחוב פרישמן.”
היא נכנסת. ברדיו מתנגן שיר ישן של אביתר בנאי. השיר שלה. זה ששמה בלופ בגיל עשרים.
“טעם טוב,” היא אומרת.
“לא שלי. של האוטו. יש לו נשמה ישנה.”
היא צוחקת. פעם ראשונה מזה ימים.
“איתי,” הוא מציג את עצמו. “נוהג בלילות. בבקרים לומד פילוסופיה.”
“שילוב מוזר.”
“אני יודע. אבל אנשים מעניינים אותי. כל אחד נכנס עם סיפור.”
“רוב האנשים מדברים?”
“רוב האנשים בוכים. או מדברים בטלפון. לפעמים שניהם.”
“ומה הסיפור שלי?”
הוא מסתכל עליה במראה. “עוד לא החלטתי.”
הנסיעה עוברת מהר מדי. הם מגיעים. היא לא יוצאת.
“אתה עובד מחר?”
“בשבילך? אני הנסיעה הראשונה והאחרונה של כל יום.”
מאז הם נפגשים. הוא אוסף אותה. קפה בפארק. הליכה בנמל. בלי לחץ. בלי הגדרות. הוא מקשיב. באמת מקשיב. שואל על הציורים שהפסיקה לצייר. על החלומות שזרקה. היא עונה. לאט. ואז מהר.
הנשיקה הראשונה, ליד הים, בחושך. השנייה כבר בחדר המדרגות שלה. השלישית בלי בגדים. הוא לא ממהר. הידיים שלו לומדות אותה לאט. כתפיים. גב. מותניים. היא נושמת מהר. הוא מאט אותה. היא מושכת אותו חזק יותר. ואז היא מפסיקה לחשוב בכלל.
“את בסדר?” הוא לוחש אחר כך.
“אני מעולה,” היא עונה. ומתכוונת לזה.
הוא נשאר עד הבוקר. מכין קפה במטבח שלה. בלי חולצה. מזמזם את השיר מהמונית. היא מסתכלת עליו מהדלת וחושבת: מאיפה הוא הגיע?
שנה עוברת. ערב אחד הוא חונה מול הסטודיו. יוצא מהמונית. מושיט לה מפתחות.
“כל החיים עצרתי בתחנות של אחרים. אולי תהיי התחנה שלי.”
היא לוקחת את המפתחות. “קדימה. סע.”
הם בלתי נפרדים. היא מציירת שוב. הוא כותב שירים במחברת מרופטת. כל ערב הוא אוסף אותה. לפעמים בלי יעד. רק לנסוע. חלונות פתוחים. מוזיקה.
ואז, יום אחד, הוא לא מגיע.
אין הודעה. אין שיחה. טלפון כבוי.
היא הולכת לאוניברסיטה. “אין סטודנט בשם הזה.” היא הולכת לחברת המוניות.
“איתי? אין לנו נהג כזה.”
“הייתה לו מדבקה שלכם על החלון.”
“גברת, את בטוחה שזה לא היה חלום?”
היא לא בטוחה. בכלום. היא יושבת על ספסל בחוץ. מסתכלת על כל מונית שעוברת. לבנה. לבנה. צהובה. אף אחת לא עוצרת.
בלילה היא פותחת את המגירה. המחברת שלו שם. הוא שכח אותה אצלה. היא מדפדפת. שירים רכים. ואז דף אחד אחר. כתב חפוז.
“אם אעלם, אל תחפשי בתחנה הבאה. אני לא מפה. אני מגיע רק למי שאיבדה את עצמה. הפעם התאהבתי. וזה מסוכן.”
היא קופאת. קוראת שוב. ושוב. הדף רועד לה ביד. בחוץ עוברת מונית. היא רצה לחלון. לא הוא. כמובן שלא הוא. היא מתיישבת על הרצפה עם המחברת על הברכיים, ומחכה לבוקר.
באותו לילה היא חולמת. הוא במונית. מחייך. מאחוריו נוף שאין לו שם.
“אני בסדר, מור. את צריכה להמשיך.”
“אני לא רוצה להמשיך בלעדיך.”
“את לא לבד,” הוא מחייך. “את אף פעם לא היית.”
היא מתעוררת. ובפעם הראשונה בחיים, היא מרגישה שלמה.
מאז היא עולה על הרבה מוניות. לא כי היא צריכה. כי אולי, יום אחד, הוא יעצור שוב.
הוסיפו חוות דעת