התוכנית: תל אביב

פרגוואי. עמק קטן בין נהרות. סוכנות ליווי שרק מעטים מכירים. ובראשה שלוש: קטלינה, אבריל ומרטינה. יפות, כן. אבל בעיקר חכמות. ושאפתניות ברמה מסוכנת.

מרפסת באסונסיון. יין אדום. לילה חם. קטלינה פותחת לפטופ ומקרינה על הקיר שקף אחד. ״ישראל. ביקוש גבוה. תחרות חלשה.״ אבריל: ״הם רוצים אירופה.״ מרטינה: ״אין להם אירופה אמיתית.״ קטלינה: ״אז אנחנו נהיה האירופה שלהם. רק חמה יותר.״

שלושה שבועות. זה כל מה שלקח. אתר חדש. דירה דיסקרטית ברוטשילד, נקייה, מינימליסטית, מיטה ענקית ווילונות כבדים. תמונות ברמה של קמפיין אופנה. וכותרת אחת: VIP בסטייל דרום אמריקאי.

הטלפון מתחיל. אנשי עסקים מתל אביב. מנהלים מהרצליה. אחד מהם, גבר בשם ערן, מגיע ראשון. קטלינה פותחת את הדלת בשמלה שחורה. ״מה אתה רוצה הלילה?״ ״לא יודע.״ ״אז נגלה ביחד. ותגיד לי אם משהו לא בשבילך.״ הוא יוצא אחרי שלוש שעות. מזמין שוב באותו ערב.

הפעם השנייה של ערן שונה. הוא כבר לא לחוץ. היא מוזגת לו יין. ״מה למדת על עצמך מאז?״ ״שאני מדבר יותר מדי בעבודה ופחות מדי בבית.״ ״אז פה תשתוק.״ היא מניחה אצבע על השפתיים שלו. מכבה את האור. רק עיר דולקת מבעד לווילון. הידיים שלה איטיות. שלו לומדות. אין שעון, אין טלפון, אין ישיבה בבוקר. רק נשימות, עור, צחוק שקט באמצע. כשהוא יוצא, הוא לא שואל מתי היא פנויה. הוא כבר יודע שיחזור.

אבריל מקבלת לקוח אחר, שותף בפירמה גדולה. הוא מגיע עם אגו. היא שולחת אותו להתקלח. הוא חוזר ענו. ״ככה,״ היא אומרת. ״עכשיו אפשר להתחיל.״ כולם מקבלים את אותו יחס. כבוד. חום. וגבולות ברורים, שלהם ושל הלקוח.

השמועה רצה. הלקוחות הכבדים עוברים צד. הסטנדרט בעיר קופץ. נערות ליווי ותיקות מגלות יומנים ריקים. והשלוש? לא עוצרות. פותחות סדנאות. ליווי מודרני. מגייסות נשים מקומיות בוגרות. מלמדות שיחה. הופעה. נוכחות. איך להחזיק מבט עד שהוא מסמיק ראשון.

מרטינה עובדת אחרת. היא מקשיבה. שעה שלמה רק שיחה. ואז היא קמה, מכבה מוזיקה, ומתקרבת לאט. בלי מילים. הלקוחות שלה אומרים שזה הרגע הכי חזק בערב. החיכוך. השקט. ההבנה שמישהי רואה אותם.

הסוכנויות המקומיות נלחמות. קמפיינים. איומים. תלונות בלי שם. לא עובד. ואז מגיע המהלך של קטלינה. מסיבת עיתונאים. הכרזה: אקדמיה בינלאומית לליווי יוקרתי. סטייליסטים. מאמנים. מומחים ליחסים. כולם בהלם.

אולפן טלוויזיה. תוכנית לילה. אבריל ברגל על רגל. המנחה שואל: ״אז מה אתן בעצם?״ היא לא ממצמצת. ״אנחנו לא רק נותנות שירות. אנחנו משנות את החוקים.״ קהל באולפן מוחא כפיים. המנחה שוכח את הכרטיסייה.

אחרי חצות. אותה מרפסת, הפעם ברוטשילד. אותו יין. מרטינה פותחת את הלפטופ. שקף חדש. מילה אחת על הקיר: דובאי. קטלינה מחייכת. ״מתי?״ ״בקרוב.״ אבריל מרימה כוס. ״לתל אביב. שלימדה אותנו שאין גבול למעלה.״