יעל לבד בשולחן
אני יעל. נערת ליווי. אני מארחת בכמה דירות דיסקרטיות, לא בבית. ככה זה זול יותר לאורך זמן. ככה זה בטוח יותר. ככה אף אחד לא שואל שאלות. אבל הסיפור הזה לא קרה בדירה. הוא קרה במסעדה.
ערב שישי. מסעדת שף במרכז העיר. שמלה שחורה, עקבים, שפתון אדום. שולחן לשניים ליד החלון. ואני לבד כבר ארבעים דקות.
“גברתי, אנחנו צריכים את השולחן.”
“עוד עשרים דקות. בבקשה.”
המלצר נראה גמור. שיער פרוע, חולצה מקומטת, עיניים על השעון. מקום יוקרתי, אז ברור שיש לו שעון. “בסדר. אבל תזמיני משהו.”
“וודקה טוניק. אבסולוט.” זה מה שאני שותה כשהמפות מבד ואין לי חשק ליין. קר, חד, נקי.
הוא הסתובב ללכת. עצר. חזר.
“תעודה מזהה?”
“בטח.” אני בת עשרים וארבע. אבל אני נראית כמו סטודנטית, ובעיר הזאת מבקשים ממני תעודה כמעט כל ערב. הוא סרק את הרישיון. החזיר. “המשקה בדרך.”
מרפק על השולחן. הטלפון ביד. שום הודעה. בדקתי שוב. עדיין כלום. האצבעות תופפו. העקבים נקשו. הברך קפצה. בשולחן ליד, אישה בשנות החמישים שלה סרקה אותי מכף רגל ועד ראש. השמלה הקצרה. הכתף החשופה. השפתון. הרגשתי את המבט שלה כמו יד. העצבים שלי רתחו. הייתי צריכה את הוודקה.
“איך הוא שוב עושה לי את זה,” לחשתי. “ולמה אני מסכימה.”
הטבעת ביד שמאל נצצה. יהלום. הבטחה. בדיחה. קפצתי אגרופים. ציפורניים לתוך כף היד. טריק ישן נגד דמעות. לא מתכוונת לבכות פה. לא בתשע בערב. לא ביום שישי. לא מול הגברת הזאת.
חשבתי על הלקוחות שלי. הם לא מאחרים. הם לא מבטלים בהודעה. הם מגיעים, מתקלחים, מחייכים. הם יודעים מה הם רוצים, ואומרים את זה. הוא? הוא קנה לי יהלום ושכח איך מגיעים למסעדה. עשרים דקות עברו. המלצר חלף פעמיים ליד השולחן, מסתכל. לא הורדתי את העיניים. שילמתי על המקום הזה, לפחות על המשקה.
הוודקה הגיעה. לגימה אחת. חום בגרון. חום בבטן. חום נמוך יותר. ואז רטט.
לא הוא. לקוח קבוע. גבר שקט, ידיים חזקות, מריח טוב.
“פנויה הערב?”
הסתכלתי על הכיסא הריק. על הטבעת. על הכוס. חשבתי בדיוק שתי שניות.
“עוד חצי שעה. בדירה הדיסקרטית בצפון העיר. אתה זוכר את הקוד.”
“זוכר טוב. אני כבר בדרך.”
“ומה את לובשת?”
“שמלה שחורה. קצרה. אין מתחתיה הרבה.”
“אל תחליפי.”
“לא התכוונתי.”
שטר על השולחן. קמתי. האישה מהשולחן ליד עדיין בהתה. הפעם החזרתי לה מבט ישר, בלי למצמץ, וחייכתי. בחוץ האוויר היה חם. השמלה נדבקה לי לירכיים. בעוד חצי שעה ידיים חזקות יפתחו אותה לאט, ואני אכבה את הטלפון. ככה נגמרים אצלי ערבים כאלה, וזה בדיוק החומר שממנו עשויים סיפורי סקס טובים.
במונית שלחתי לו עוד הודעה אחת: “תשאיר את האור עמום.” הוא ענה במילה אחת: “תמיד.” חייכתי לחלון. הטבעת כבר הייתה בתיק, עמוק בפנים. הלילה הזה שייך לי.
הוסיפו חוות דעת