ליה מתל אביב: הלילה הראשון, והחלון בחיפה

קוראים לי ליה. אני נערת ליווי, ואני שוכרת שתי דירות דיסקרטיות בתל אביב. שתיים, לא אחת. ככה יש לי גיבוי. לפני כל חוזה אני עושה סיבוב. מי נכנס לבניין? יש קוד בכניסה? האור בחדר המדרגות עובד? איזה מנעול בדלת? המצלמה בלובי מחוברת או רק תפאורה? אני שואלת הכול. בעבודה שלי, ביטחון זה לא בונוס. זה התנאי הראשון.

היום אני רוצה לספר לכם על הבנות שעובדות איתי. נתחיל ברוני. ככה היא סיפרה לי:

״שמתי מודעה. הוא ענה. קבענו. הוא שילם על החדר והגיע לפניי. ואני? רעדתי. במעלית ראיתי הכול: שוטרים, כותרת בעיתון, אבא שלי מתקשר. ראיתי את הגרוע מכול. חשבתי – יאללה, רוני, תחזרי הביתה. זה לא בשבילך.״

״ואז הוא פתח את הדלת. חייך. חיוך רגוע, חם. ופתאום הכול נרגע. ישבנו. דיברנו. הוא לא מיהר בכלל. הוא הקדיש כמעט את כל הזמן לפנק אותי, ורק בסוף – רגע קצר. קצר מדי, אם אתה שואל אותי. בסוף הוא הוסיף כסף. לא ביקשתי.״

״חשבתי שאצא משם מושפלת. יצאתי משם מרגישה נערצת. שלוש שנים היינו בקשר אחרי זה. ובדרך הביתה, במונית, אמרתי לעצמי: רגע. כל השנים האלה נתתי את זה בחינם?״

למה אני מספרת את זה? כי כל אחת מאיתנו עברה את הרגע במעלית. הפחד. הדמיון שרץ. ואז הדלת נפתחת, ובדרך כלל מולך עומד סתם בן אדם. עצבני בדיוק כמוך. זה לא תמיד נגמר יפה. אבל כשזה כן – זוכרים את זה הרבה זמן.

ואני? אני התחלתי בצפון. בחיפה. הייתי בת תשע עשרה. גרתי עם חברה בקומה עשרים ושלוש של מגדל ליד הים. היא צילמה סרט, והסרט שילם על הכול. שטיח לבן. נברשת קריסטל. וילונות בז׳. סלון נמוך – שם ישנתי, על הספה.

שגרה? פשוטה. חמישה ערבים בשבוע סלט בדיינר למטה. שני ערבים המבורגרים. אחרי ההמבורגרים – כאבי בטן ושבועה: זהו, נגמר. שבוע אחר כך – שוב המבורגרים.

ערבים? סרטים מהספרייה. פעם אחת גם מופע הצצה ליד החנות. סתם, מסקרנות. יצאנו משם צוחקות ואדומות. דיברנו על זה שבוע.

בדרך לספריית הווידאו היה חלון ראווה. בובות. בלונדיניות בחצאיות קצרות. ברונטיות עם שפתיים אדומות ומגפיים עד הירך. הן הסתכלו עלינו. אנחנו עליהן. וכל פעם הרגשנו לידן קטנות.

אז ניסיתי ״עבודה נורמלית״. חדר כושר. משמרת חמש בבוקר. חולצה לבנה, טייץ כחול מבריק, לסרוק כרטיסים בכניסה. כמה החזקתי? ארבעה ימים. ביום הרביעי הלכתי הביתה בהפסקה. כריך טונה. ספה. לא חזרתי.

ככה זה התחיל. לא בהחלטה גדולה. ברגע קטן, עם כריך. אחר כך באה מודעה ראשונה, ולקוח ראשון, ופחד ראשון שהתחלף בחיוך.

מחיפה עברתי לתל אביב. מספה בסלון של חברה – לשתי דירות משלי. מנעולים כפולים. מצלמה שבאמת עובדת. ולקוחות שחוזרים. ולפעמים, כשאני עוברת ליד חלון עם בובות, אני עוצרת. מסתכלת. ומחייכת. הפעם אני לא מרגישה קטנה.