מאיה. אודם אדום. מראה מול המיטה

"דירות קסם." ככה קרא להן עידו. חבר שלי, זה שתמיד יודע דברים.

"מה זה?"

"דירות דיסקרטיות. אף אחד לא שואל. כל פעם הפתעה אחרת."

"ויש שם בנות שוות?"

הוא חייך. "יש שם הכול. תאמין לי."

"איפה?"

"תגיע הזמן, אשלח לך."

האמנתי. זה לא עזב אותי. בעבודה. בחדר כושר. בלילה במיטה. לא רציתי להביא לשם סתם מישהי. רציתי ערב אחד שאף אחד לא יידע עליו. רק המחשבה על זה עשתה לי משהו בגוף. חום. דופק. דמיון שלא עוצר.

מאיה

אתר הכרויות. הודעה ראשונה. שנייה. בשלישית כבר היה ברור לאן זה הולך.

"אני לא מחפשת הבטחות," היא כתבה. "אולי כן קשר, אולי לא. מה זה משנה."

"מסכים."

"מה אתה מחפש?" היא שאלה.

"ערב אחד טוב. בלי סיפורים."

"זה בדיוק מה שאני מחפשת." שלושה ימים של הודעות. כל אחת חמה יותר מהקודמת. קבענו ליום חמישי.

סיפרתי לעידו. "יש לי בדיוק את הדירה," הוא אמר. "לפעמים ג'קוזי. לפעמים בריכה. רוב הזמן סתם דירה יפה. אל תדאג משום דבר. זה הזמן שלך." הוא שלח כתובת. שמרתי. כל היום ביום חמישי הסתכלתי עליה בטלפון. כמו על כרטיס להופעה.

בית הקפה

היא נכנסה ואני הפסקתי לשמוע את המוזיקה. שיער אסוף חצי. עיניים מלוכסנות, כהות, חודרות. איפור עדין. ושפתיים. אדומות. אדום עמוק, כמו יין.

היא התיישבה. הזמינה הפוך. הניחה את הטלפון עם המסך למטה. סימן טוב.

היא דיברה. לא שמעתי. ראיתי רק את השפתיים האלה. דמיינתי אותן עליי. יורדות. עולות. לאט.

היא הניחה את הסנטר על כף היד. חיכתה. עיניים צוחקות. היא ידעה בדיוק מה עובר לי בראש.

"היי. אתה איתי?"

נתפסתי. "כן. סליחה."

היא חייכה. "אתה בקטע של…"

"יש לי רעיון. מקום שאף אחד לא יפריע."

היא לא ענתה מיד. לקחה לגימה מהקפה. הסתכלה עליי מעל הכוס. נתנה לי להתבשל.

"דירה דיסקרטית?" היא הרימה גבה.

"כבר מסכימים על משהו אחד."

היא השאירה שטר על השולחן וקמה. "אז למה אנחנו עוד פה?"

הדירה

עשר דקות נסיעה. שקט באוטו. היד שלה על הירך שלי. כל רמזור אדום הרגיש כמו נצח.

מרוהטת יפה. אור עמום. ריח של נרות. מיטה רחבה. מראה ענקית ממש מולה.

"עידו לא שיקר," אמרתי.

"מי זה עידו?"

"לא חשוב."

היא חלצה נעליים. נשכבה. פתחה כפתור אחד בחולצה האדומה. עוד אחד. עוד אחד. הסתכלה עליי כל הזמן. היד שלה ירדה למטה. נגעה בעצמה. לאט.

"את בלי תחתונים?"

חיוך. בלי מילים. רק המבט הזה. מזמין. בטוח בעצמו.

ניגשתי. הזזתי את היד שלה. שמתי את שלי. חלקה. חמה. רטובה. היא נשמה עמוק. ואז היד שלה מצאה אותי. פתחה את המכנסיים. אחזה חזק.

"מה יש לנו פה," היא לחשה.

לא שאלה. לא חיכתה. השפתיים האדומות האלה עליי. בדיוק כמו בבית הקפה. רק אמיתי. נשכבתי לאחור. היא ידעה מה היא עושה. איטית. עמוקה. איטית שוב. כמעט איבדתי את זה.

תורי

הרמתי אותה. השכבתי על הגב. עכשיו אני מוביל. נשיקות על הירכיים. למטה. עוד למטה. היא גנחה. האצבעות שלה בשיער שלי. הטעם שלה. הקול שלה. השתגעתי. היא לחשה את השם שלי. פעם. ועוד פעם.

עליתי. החזה שלה. הפטמות. הצוואר. השפתיים. היא נשכה לי את השפה התחתונה. קלות. ואז חזק יותר. "עכשיו," היא אמרה. "אני רוצה אותך עכשיו."

נכנסתי. שנינו נשמנו בבת אחת. היא צרה. חמה. הידיים שלה על הגב שלי, מושכות.

"את מרגישה אותי?"

"תשתוק," היא אמרה. "ואל תעצור."

לא עצרתי. סובבתי אותה מול המראה. ראיתי את שנינו. את הגוף שלה. את הפנים שלה. היא ביקשה עוד. קיבלה עוד. גמרה. ושוב. ושוב. ואז אני. חזק. עד הסוף.

אחרי

היא צנחה על החזה שלי. רועדת. צוחקת. גם אני צחקתי. לא ידעתי למה. פשוט היה טוב.

שכבנו זה ליד זו. נושמים. מיוזעים. היא העבירה אצבע על הבטן שלי. הדלקנו סיגריה. עישנו לאט. התקרה. השקט. הנשימה שלה נרגעת לאט על הכתף שלי. בחוץ, מכונית חולפת. בפנים, רק אנחנו.

"נו," אמרתי. "עושים מזה הרגל?"

היא נשקה לי בצוואר. "תהיה בטוח שכן."

בבוקר היא התלבשה לאט. מרחה שוב את האודם מול המראה. שלחה לי נשיקה מהדלת.

למחרת שלחתי לעידו הודעה. מילה אחת. "תודה."

הוא ענה באימוג'י של כתר.