מה שיש לי מתחת

06:40. אני ערה לפני השעון. אור רך בין הווילונות. אני יודעת מה אני לובשת היום. מגירה עליונה. תחתונים שחורים. תחרה. כמעט שקופים. רכים. הם נצמדים לירכיים כמו עור שני.

חזייה תואמת. סרטי סאטן דקים. מצטלבים מלפנים. היא תומכת, אבל לא מסתירה כלום. אני מסתכלת במראה. הפטמות נראות מבעד לתחרה. אני מחייכת. ״יום טוב,״ אני אומרת לעצמי.

מעל: חצאית אפורה. חולצה לבנה. כפתורים עד למעלה. משרד. צנוע. משעמם. אף אחד לא יודע. רק אני.

09:15. ליד השולחן. התחרה מתחככת בי בכל תנועה. אני מנסה לקרוא מייל. לא מצליחה. אני חושבת על יואב. בעלי. הידיים שלו. המבט שלו, עם הניצוץ. אני מדמיינת את האצבעות שלו מושכות בתחרה על הירך. מקניטות. מחכות. הוא תמיד גורם לי לחכות.

הטלפון רוטט. יואב. ״מה שלומך?״ אני מקלידה. ״חם לי.״ ״המזגן מקולקל?״ ״משהו כזה.״ שלוש נקודות. ״את זוממת משהו.״ ״אולי.״ אני מניחה את הטלפון הפוך על השולחן.

10:30. אני קמה. ״אני כבר חוזרת.״ שירותים. נועלת את הדלת. הלב דופק. אני מרימה את החצאית. התחרה השחורה. אני מעבירה עליה אצבעות. לאט. השוליים. הקצוות. אני מדמיינת שזה הוא. היד מחליקה פנימה. מתחת לבד. אני רואה את הצל של האצבעות מבעד לתחרה. הנשימה מעמיקה. אני נוגעת בעצמי. בעדינות. זה הוא. בראש שלי, זה רק הוא.

הוא מאחוריי. צמוד. הידיים שלו על המותניים. ״אני רוצה אותך,״ הוא לוחש. ״פה. עכשיו.״ הוא מסובב אותי. נשיקה חזקה. הוא מרים אותי לשיש. נעמד בין הרגליים שלי. הברכיים שלי רועדות. אני נושכת את השפה. בשקט. בשקט.

מישהו נכנס לתא הסמוך. אני קופאת. היד נעצרת. נשימה עצורה. מים זורמים. ייבוש ידיים. דלת נטרקת. שקט. אני נושמת שוב. מסדרת את החצאית. מסתכלת במראה. הלחיים אדומות. העיניים בורקות. ״את משוגעת,״ אני לוחשת לעצמי. אני מחייכת. זה הדבר הכי טוב שעשיתי החודש.

12:30. ישיבת צוות. המנהל מדבר על תקציב. אני מהנהנת. לא שומעת מילה. מתחת לשולחן אני משכלת רגליים. לאט. התחרה זזה. ניצוץ. אני משחררת. ושוב. ״את מסכימה?״ הוא שואל אותי פתאום. ״לגמרי,״ אני עונה. אין לי מושג על מה הסכמתי. ״מצוין. אז את מכינה את המצגת.״ אני מקללת בשקט. שווה את זה.

15:00. עוד הודעה מיואב. ״אני לא מפסיק לחשוב על מה שכתבת.״ ״מה כתבתי?״ ״חם לך.״ ״עדיין.״ ״תפסיקי. יש לי פגישה.״ ״גם לי.״ ״את לא הוגנת.״ ״אני יודעת.״

שאר היום אבוד. כל פעם שאני משכלת רגליים, ניצוץ. הלחיים סמוקות. ״את בסדר?״ שואלת מיכל מהשולחן ליד. ״מצוינת.״ 17:00. אני כבר בחוץ. הודעה ליואב: ״תהיה בבית. יש לי משהו להראות לך.״ תשובה מיידית: ״אני כבר בדרך.״ אני מחייכת כל הנסיעה. רמזור אדום. אני מסתכלת במראה. החולצה עדיין מכופתרת עד למעלה. בעוד חצי שעה זה ישתנה.