מישל, שמפניה וחדר אחד

עשרים ושתיים. דוגמנית. טיסה לניו יורק בשביל אודישן לקטלוג בגדי ים.

צילמו אותי שעתיים. מכל זווית. בסוף הסוכנת אמרה: "אל תטוסי הביתה. אם תתקבלי, מתחילים בעוד שלושה ימים."

לא הכרתי שם אף אחד. אז התקשרתי לנטע.

"את בווגאס, נכון?"

"כן. חדרנית במלון הכי מטורף פה. כמו ונציה, עם תעלות. אבל אני במשמרות כפולות. תמצאי מה לעשות."

"אני אסתדר. אל תדאגי לי בכלל, באמת."

"מכירה אותך. את תמצאי צרות."

נחתתי. האוויר היה חם ויבש. משהו בו הדליק אותי מהרגע הראשון.

מקלחת. איפור. שמלה קצרה. ירדתי לקזינו. מאות אנשים, אורות בכל מקום, כמה טיפוסים ליד הבלאק ג'ק שנראו כאילו לא זזו משם יומיים.

ואז ראיתי אותה.

מלצרית. מגש של שמפניה ויין לבן. שמלה צמודה, אלגנטית ומסוכנת. היא נעצרה מולי.

"שמפניה?"

עיניים חומות. מבריקות. משהו בבטן שלי התהפך. אף פעם לא רציתי אישה. עד אותו רגע.

"כן," אמרתי. "תודה."

היא המשיכה. אני לא הורדתי ממנה את העיניים. היא גם לא ממני. גם כשחייכה לאחרים, המבט חזר אליי. תפסתי את עצמי בוחנת אותה כמו שגברים בוחנים אותי. הירכיים. החזה. התנועה. הראש שלי הסתובב. ג'ט לג? לא. זה היה משהו אחר לגמרי.

עשר דקות. עשרים. היא עברה בין השולחנות, ואני עקבתי. כל פעם שהתקרבה, הנשימה שלי נעצרה. כל פעם שהתרחקה, משהו בי משך אחריה. התחתונים שלי היו רטובים לגמרי. לא האמנתי שזה קורה לי. לי. דווקא שם, באמצע קזינו מלא זרים, מתחת לנברשות ענקיות ולמוזיקה של מכונות מזל.

שלחתי הודעה לנטע: "אל תחכי לי הלילה."

היא ענתה מהר: "מה קרה?"

"אספר מחר."

שתיתי את מה שנשאר בכוס. החלטתי.

היא עברה לידי שוב. התקרבתי לאוזן שלה.

"אני רוצה אותך. עכשיו."

הלב שלי דפק כמו תוף. היא הסתכלה עליי לאט. מלמעלה עד למטה. הניחה את המגש.

"בואי."

מסדרון. מעלית. נשיקות כבר בדרך. לשונות, ידיים מתחת לבדים, בגדים שנפלו לפני שהדלת נסגרה. היא דחפה אותי למיטה. מבט אחד מגרה. ואז היא ירדה לאט, מנשקת כל סנטימטר.

לא יכולתי לחשוב. לא רציתי לחשוב. רק להרגיש. הידיים שלי בשיער שלה. הגב שלי מתקשת. הסדינים נאספים באגרופים. כל נשיקה שלה הייתה איטית יותר מהקודמת, כאילו היא מחליטה לבד כמה זמן אחזיק מעמד. ואני לא החזקתי הרבה.

גמרתי בצעקה. ניסיתי למשוך אותה אליי.

"תורך," לחשתי.

"לא הלילה," היא אמרה. "הלילה זה היה בשבילך."

"אז מתי?"

שתיקה. חיוך קטן. בלי תשובה.

היא רק חייכה. לבשה את השמלה. יצאה.

זהו. לא ראיתי אותה יותר. חיפשתי אותה למחרת בקזינו. ובערב שאחרי. כלום. על התג שלה היה כתוב מישל.

עד היום, כשאני עוצמת עיניים, אני חוזרת לחדר ההוא. ככה נראה סיפור אירוטי שלא נגמר אף פעם.