סגירת משמרת
הרגליים של טל ננעלו סביבי. היד שלה על הפה. היא ניסתה לא להשמיע קול. היא נכשלה. מתחת לרגליים שלנו, בקומה למטה, הצוות שטף רצפה וגלגל חביות. ואז היא רעדה. כל הגוף. כל שריר נמתח ונשבר. זה משך אותי איתה. שקעתי בה עמוק ונתתי לעצמי ללכת. היא הרגישה את זה, ורעדה מחדש.
כשהגל עבר, הורדתי את היד שלה מהפה ונישקתי אותה. עוד נשיקה. ועוד אחת. נשימות קצרות. חיוכים מטופשים. צחוק. ידענו שצריך לזוז. לא זזנו.
היא התכווצה סביבי בכוונה. נאנחתי. היא חייכה.
“צריך לרדת מהשולחן,” לחשה. “אני מלכלכת את כולו. ועוד יש טיפים לספור. והרגליים שלי, עידו, הרגליים שלי לא עובדות.”
יצאתי ממנה לאט. היא נאנחה. העברתי אצבע לאורך הקימור שלה, עיגול קטן, מקניט. היא התנשפה. ואז היא החליקה לרצפה, ירדה על הברכיים מולי, ולכמה שניות ארוכות לא אמרה כלום. רק פה רך, ידיים שקטות, ועיניים שמסתכלות עליי מלמטה.
“חשבתי שאנחנו יורדים,” אמרתי. “לא שאני מתלונן.”
“ידעתי שלא תתלונן,” היא אמרה. השפתיים שלה עוד נגעו בי. “רציתי לטעום אותנו. טרי. אני אעשה את זה עוד הרבה.”
“טוב,” אמרתי. זה מה שהיה לי.
הרמתי אותה. נשיקה ארוכה. הידיים שלי על הגב החשוף שלה. היא נסוגה, הרימה את חלק העליון של השמלה, החליקה את הבד על הירכיים.
“קדימה,” היא אמרה. “מסיימים ועפים.”
צבטתי לה את הישבן. היא צחקה. לקחתי ספריי וגליל נייר וניקיתי את השולחן עד שהבריק. היא אספה את התיק, אספה את השיער לקוקו, ושלחה אליי חיוך מעבר לכתף.
עצרתי שנייה ליד המדרגות. הסתכלתי עליה. שלושה חודשים עבדנו כתף אל כתף מאחורי הבר. שלושה חודשים של מבטים, של נגיעות “בטעות” ליד מכונת הקרח, של בדיחות שנעצרו רגע לפני הגבול. טל, בת עשרים ושבע, סטודנטית לעיצוב שמושכת משמרות לילה כדי לממן את שכר הלימוד. ואני, שכל ערב חזרתי הביתה ודמיינתי בדיוק את מה שקרה עכשיו.
“מה?” היא שאלה.
“כלום,” אמרתי. “רק מוודא שזה באמת קרה.”
“זה קרה,” היא אמרה, ונשקה לי מהר על הלחי. “ועוד יקרה. עכשיו זוז.”
במדרגות הפסקנו לגעת. את החיוכים לא הצלחנו להוריד.
“על הזמן,” רטן ג'קי, הבעלים, מעל הבירה שלו.
דנה, הברמנית השנייה, הסתכלה עלינו פעם אחת והתחילה לצחוק. “בדיוק, ג'קי! על הזמן! כבר חשבתי שהם אף פעם לא יגיעו לזה. ובזה אני מתכוונת, כמובן… לרדת!”
“היא בסדר?” לחשתי.
“היא בסדר גמור,” לחשה טל. “אתה פשוט עם החולצה בחוץ.”
הסתכלתי למטה. היא צדקה. הרמתי אליה מבט בהלם. היא חייכה מאוזן לאוזן. נרגעתי. אם היא בסדר עם זה, גם אני.
“רק תנגבו למעלה אחרי,” אמר ג'קי. בן חמישים ומשהו. מחוספס. בנאדם טוב.
בהיתי בו. ואז פרצתי בצחוק. טל איתי.
“אז אתה לא כועס?” היא שאלה.
“הייתי צריך להיות עיוור לא לראות את זה מגיע,” הוא אמר. “וחוץ מזה, גם אני הייתי צעיר פעם.”
דנה לא הניחה לנו. היא שאלה אם צריך להזמין מנקה מקצועי לקומה העליונה. היא שאלה אם יש לנו תוכניות לחתונה. טל זרקה עליה פקק של בקבוק. דנה תפסה אותו באוויר וקדה קידה.
ספרנו טיפים. ערב טוב. כסף טוב לכולם. סיימנו את משקאות הסגירה, יצאנו לרחוב, נפרדנו בנפנוף. ג'קי נעל. כל אחד הלך לדרכו.
טל שילבה את הזרוע שלה בשלי. הראש שלה על הכתף שלי. מבט שובב.
“אכפת לך אם אני באה?” היא שאלה. “מחר שבת. אין לי משמרת. אין לי לאן למהר.”
“קיוויתי שתשאלי,” אמרתי. הרחוב היה ריק. רק פנסים צהובים, חתול על פח, ריח של ים מרחוק. השעה הייתה שלוש וחצי. העיר ישנה. אנחנו לא. חיבקתי את הכתפיים שלה. האצבעות שלי ליטפו את קו המחשוף. היא נאנחה ונצמדה. התחלנו ללכת.
“אני אגיד לך משהו,” היא אמרה בשקט. “אולי דמיינתי את זה. כמה פעמים. מהיום הראשון שלי בבר.”
“רק כמה?” שאלתי.
“אל תדחוף את מזלך,” היא צחקה, ולחצה לי את היד חזק.
הלכנו מהר יותר. הדירה שלי הייתה במרחק שני רחובות. פתאום זה נראה רחוק מדי. טל הרגישה את זה. היא האיצה את הצעדים, והעקבים שלה תקתקו על המדרכה כמו שעון.
הוסיפו חוות דעת