עדי. הפגנה, מיטה, ואז הפתעה

״אח,״ רועי נאנח. היא עליו. רוכבת. מהר. התלתלים שלה עפים. הראש שלה זרוק אחורה. הוא מרגיש אותה מתכווצת עליו. הוא לא מחזיק. גומר. פעם ראשונה באותו לילה.

הוא מכיר אותה פחות מעשרים וארבע שעות.

אתמול. הפגנה של אגודת הסטודנטים. יוקר המחיה. כיכר מלאה. היא עומדת על מעקה. שלט ביד. צועקת. קטנה, אבל הקול שלה ממלא את הכיכר. תלתלים כהים. עיניים בוערות. הוא לא שומע מילה ממה שהיא אומרת. הוא רק מסתכל.

״מים?״ הוא שואל אחרי ההפגנה.

״בירה,״ היא עונה.

בירה אחת. שתיים. הדירה שלו. כל הלילה. הוא אפילו לא שאל איך קוראים לה. לא היה זמן.

אחרי זה עוד סיבוב. ועוד אחד. הם לא מדברים. לא צריכים. רק בשלוש לפנות בוקר הם עוצרים. היא הולכת למטבח. חוזרת עם כוס מים. שותה חצי. נותנת לו את החצי השני. ״אתה תמיד ככה?״ ״רק כשמישהי צועקת עליי סיסמאות.״

עכשיו הם שוכבים. מזיעים. נושמים.

״רגע. איך קוראים לך?״

היא צוחקת. ״עדי.״

״רועי.״

״אני יודעת. אמרת את זה שלוש פעמים.״

היא מספרת. תואר בפסיכולוגיה. שנה שלישית. עבודה סמינריונית. היא מדברת על זה באותו להט של ההפגנה.

״ואת עובדת? איך את מחזיקה את כל זה?״

״אני נערת ליווי.״

שקט.

״מה?״

״נערת ליווי,״ היא חוזרת. רגוע. כאילו אמרה ״מלצרית״.

הוא לא יודע מה לענות. היא צוחקת עליו. צחוק עמוק, מתגלגל. משהו בצחוק הזה עובר לו בגב. הוא מתרומם. נשען מעליה. היא פותחת את הרגליים. מסתכלת עליו בעיניים.

״מה, לא ציפית?״ היא שואלת.

״לא ממש.״

״אכפת לך?״

הוא חושב שנייה. ״לא. בכלל לא.״

״יופי. כי אני לא מתנצלת על זה.״

״רק שתדע,״ היא אומרת. ״הסיבוב הזה עולה לך.״

״אני משלם.״

״ברור שאתה משלם.״

הוא נכנס. חזק. בלי מעצורים. היא חמה. רטובה. נושכת שפה. הוא מרגיש את כל הגוף שלה. ואז יוצא בבת אחת. מושך אותה אליו. הופך אותה על הבטן. היא מרימה את האגן.

״כן?״ הוא שואל.

״כן. לאט.״

לאט. ואז עמוק. היא גונחת לתוך הכרית. הוא אוחז בתלתלים שלה. בעדינות. אחר כך פחות בעדינות. ״עוד,״ היא אומרת. הוא נותן עוד. הסטודנטית מההפגנה. נערת הליווי מהמיטה. אותה אחת. הוא לא הרגיש ככה אף פעם.

הוא נושם כבד. היא מסובבת את הראש. מחייכת אליו מעל הכתף. החיוך של ההפגנה. הוא מבין שהוא בבעיה. בעיה טובה.

הוא חוזר אליה מלפנים. מגביר. מהר. חזק.

״אני גומר.״

״אז תגמור.״

היא נסגרת עליו כשהיא מגיעה. רועדת. הוא הולך איתה. עד הסוף.

היא מניחה את הראש על החזה שלו. הוא מרגיש את התלתלים שלה מדגדגים לו בסנטר. הוא לא זז. הוא לא רוצה לזוז. בחוץ מתחיל להאיר.

הם שוכבים. שקט. רק הנשימות.

״אז,״ היא אומרת, ״אתה בא להפגנה הבאה?״

״בשביל הצדק החברתי?״

״בטח. בשביל הצדק.״