פיילוט של עשרים דקות

דפיקה בדלת. גבר בפתח. מצלמה על הכתף. "קוראים לי גיל," הוא אמר. "שלושים וארבע. במאי עצמאי." הוא עובד על סדרה תיעודית לשירות סטרימינג. הנושא: האזרחים שהמלחמה דרסה בשקט. ועכשיו הוא רוצה אותן.

"אני לא מחפש סנסציה," אמר. "אני מחפש אמת. ואתן נגעתן בי." מור לא זזה מהדלת. "בוא נדבר תכלס. מה אתה רוצה? צפיות על הגב שלנו?" "אני רוצה שתספרו את הסיפור שלכן. בדרך שלכן." הוא הרים כתף. "כל אחת מחליטה כמה לחשוף. אני לא לוחץ." כרטיס ביקור על השידה. צעדים במדרגות. שקט.

בערב זה התפוצץ. יעל דיברה ראשונה. "ואם זה יהרוס לנו את העתיד? ואם יידעו שהיינו בעולם הזה?" מור לא ענתה. היא פתחה בקבוק יין זול. מזגה. שתתה. "אני לא יכולה יותר להסתתר," אמרה. "זה חונק אותי יותר מהלקוחות." ספיר שתקה. כל הערב. אבל בלילה, לבד במיטה, היא פתחה את הלפטופ. חיפוש בגוגל: איך עוזבים את תעשיית הליווי בלי לאבד את עצמך.

שלושה ימים. בבוקר מור התקשרה. "אנחנו באות. אבל בתנאים שלנו." "סגור," הוא אמר. בלי לשאול מה התנאים. סטודיו קטן בדרום העיר. נורה אחת, כיסא אחד, מצלמה אחת. גיל היה מקצועי. עדין. בלי שאלות מתחת לחגורה. הוא רק אמר: "תדברי. אני פה." פיילוט של עשרים דקות. כל אחת לבד. בלי איפור. בלי מסכות. בלי שם במה.

יעל התחילה. "היה בחור. הוא אמר לי שיש עולם אחר. שהוא ייקח אותי לשם." הפסקה. "ואז החיים נהיו קשים. והוא נעלם." ספיר אחריה. "אמא שלי לא יודעת. היא חושבת שאני עובדת בבית קפה. כל חודש אני שולחת לה כסף. היא לא יודעת מאיפה הוא בא."

ואז מור. היא הסתכלה ישר לעדשה. דקה שלמה בלי מילה. "היה לי אח," אמרה לבסוף. "הוא נהרג בעזה. במבצע. אני הייתי בת עשר." היא בלעה רוק. "כולם טיפלו באמא. אף אחד לא טיפל בי. אף אחד לא שאל אותי אם אכלתי. אם אני ישנה. אם אני בסדר."

גיל לא ענה. לא שאל שאלת המשך. הוא הוריד את המצלמה מהכתף, הניח אותה על הרצפה, והתיישב מולה. ובכה. שלוש נשים הסתכלו עליו. אף אחת לא אמרה מילה. בפעם הראשונה מזה זמן רב, מישהו ראה אותן באמת. לא את הגוף. לא את המחיר. אותן.

אחרי כמה דקות הוא ניגב את הפנים בשרוול. "סליחה," אמר. "זה לא מקצועי." מור משכה בכתפיים. "זה הדבר הכי מקצועי שראיתי בחיים." יעל צחקה. צחוק קטן, עייף. ספיר קמה, הביאה לו כוס מים, והתיישבה לידו על הרצפה. "אז מה עכשיו?" שאלה. גיל הסתכל על שלושתן. "עכשיו אתן מחליטות. החומר שלכן. אם תגידו למחוק, אני מוחק." מור הביטה במצלמה שעל הרצפה. אחר כך בחברות שלה. "אל תמחק," אמרה. "תמשיך לצלם."