פלורנטין, שתיים בלילה: ליאור ושחר

בר קטן. דרום תל אביב. חושך. מוזיקה רועשת. ריח של בירה וזיעה. ליאור יושב בקצה. לבד. מסתכל. לא בטוח מה הוא עושה כאן. ואז הוא קולט מישהו. גבוה. זקן קצר. חיוך שאומר צרות.

הבחור ניגש. מתיישב לידו. "אף פעם לא ראיתי אותך פה."

"כי אף פעם לא הייתי," עונה ליאור. "זו הפעם הראשונה שלי."

"רצינית?"

"רצינית."

הבחור מושיט יד. "שחר. ואל תדאג. אני לא נושך." הוא עוצר רגע. "אלא אם תבקש."

ליאור צוחק. בפעם הראשונה הערב. הם מדברים. על העיר. על העבודה. על כמה מפחיד זה לצאת ככה. שחר מקשיב. לא דוחק. הכימיה עולה. מהר. אחרי שעה שחר שואל: "בא לך לבוא אליי?" ליאור לא חושב פעמיים. "כן."

הם יוצאים לרחוב. לילה חם. לח. פלורנטין עוד ערה. אנשים על המדרכות. מוזיקה מחלון פתוח. הכתפיים שלהם נוגעות. פעם. ועוד פעם. אף אחד לא מתרחק. בפינה של הרחוב שחר עוצר. "אתה בסדר?"

"לחוץ," מודה ליאור. "אבל טוב לחוץ."

"טוב לחוץ זה הכי טוב," אומר שחר. ותופס לו את היד. ככה, באמצע הרחוב. בלי להסתכל לצדדים. ליאור מרגיש משהו נפתח בחזה. משהו שהיה סגור הרבה זמן. שלוש קומות. בלי מעלית. הם עולים מהר מדי. צוחקים. מתנשפים.

דירה קטנה. דלת נטרקת. ושחר עוצר. מסתכל עליו. "בטוח? כל רגע אפשר לעצור."

"בטוח," עונה ליאור. ומושך אותו לנשיקה.

הנשיקה רעבה. ידיים בכל מקום. חולצות על הרצפה. גב לקיר. "אתה יפה," לוחש שחר. שיניים קלות על הצוואר. ליאור רועד.

מיטה. שחר מוביל. בטוח. אבל עדין. הוא יורד לאורך הגוף של ליאור. לאט. נשיקה אחרי נשיקה. ליאור נאחז בשיער שלו. גונח. חזק.

"תסתובב," לוחש שחר. "אם בא לך."

בא לו. שמן. סבלנות. הרבה רוך. ואז הם מתחברים. לאט. ואז עמוק יותר. "ככה," נושם ליאור. "בדיוק ככה."

הקצב עולה. פרוע. שחר הופך אותו שוב. פנים מול פנים. עיניים בעיניים. נשיקות בלי הפסקה. ידיים שלובות. "תסתכל עליי," אומר שחר. ליאור מסתכל. ולא יכול להוריד ממנו את העיניים.

השיא מגיע לשניהם. כמעט יחד. חזק. רועד. נשימות כבדות. זיעה. שקט.

הם נשארים מחובקים. מאוורר מסתובב מעל. חריקה קטנה. רחוב שקט מתחת לחלון. ריח של זיעה ושמן. שחר מעביר אצבע על הגב של ליאור. לאט. עיגולים קטנים. ליאור עוצם עיניים. אין פחד. אין בלבול. רק שקט. שקט שלא הרגיש כבר שנים. "אני לא מאמין שכמעט לא באתי היום," הוא לוחש.

"אני כן מאמין," עונה שחר. "ראיתי איך החזקת את הכוס." הלב של ליאור עדיין דופק. שחר מנשק לו את המצח. "נו? איך הפעם הראשונה?"

ליאור מחייך. "תשאל אותי אחרי הפעם השנייה."

שחר צוחק. "סגור. אבל תדע: אני מקווה שתישאר." והפעם, ליאור לא מתכוון ללכת לשום מקום.