קורל מחולון: מה אתה קורא?

חולון. ערב שלישי. שמונה וחצי. קבעתי עם קורל, נערת ליווי שחבר המליץ עליה. חשבתי שאני יודע מה הולך לקרות. טעיתי.

הכניסה

עמדתי מול הדלת שתי דקות לפני שדפקתי. לחוץ. סקרן. קצת מתבייש. היא פתחה.

שיער קצר, כהה. עיניים חומות. ג'ינס וחולצה לבנה. לא מה שדמיינתי. הרבה יותר טוב.

— תיכנס, היא אמרה. אתה נראה כאילו רצת לפה.

— עליתי ברגל. שש קומות.

— אז קודם כל מים.

היא הביאה כוס. התיישבה מולי. לא מיהרה לשום מקום.

— מה אתה קורא עכשיו? היא שאלה.

זו לא השאלה שציפיתי לה.

דיברנו. על ספרים. על סרט שהיא ראתה בסינמטק. על המצב בארץ. על הודו, שבה טיילה חצי שנה. על ברלין, שבה גרה שנה. היא הייתה חדה. מצחיקה. פתוחה. כל משפט שלה פתח עוד דלת.

— למה ברלין? שאלתי.

— כי שם אף אחד לא שואל אותך מה אתה עושה בחיים. שואלים מה אתה אוהב.

— ומה את אוהבת?

— ספרים ישנים. קפה חזק. אנשים שלא מעמידים פנים.

— ואני מעמיד פנים?

— עכשיו כבר פחות, היא חייכה. בהתחלה, בטירוף.

צחקתי. היא צדקה. הכתפיים שלי ירדו סוף סוף מהאוזניים.

אחרי שעה הבנתי משהו פשוט: מולי יושבת אישה עם עולם שלם. לא דמות. אדם.

שאלתי. היא ענתה.

— איך זה בשבילך? שאלתי. העבודה הזאת.

— אתה רוצה תשובה אמיתית?

— כן.

— אמון. כבוד. הסכמה. זה הבסיס. אם משהו לא מתאים לאחד מאיתנו, עוצרים. נקודה. בלי עלבון.

— וזה הכול?

— לא. רוב האנשים שמגיעים אליי צריכים שמישהו יקשיב להם. המגע הוא רק חלק.

היא סיפרה שהיא קוראת פסיכולוגיה. הולכת לסדנאות על תקשורת. יש לה כמה חברות מהתחום. הן מדברות, מתייעצות, שומרות אחת על השנייה.

— למה פסיכולוגיה?

— כי אנשים מעניינים אותי. מה הם מסתירים. ממה הם מפחדים. מה הם באמת רוצים.

— ומה אני רוצה?

היא הסתכלה עליי שלוש שניות.

— שמישהו יקשיב לך בלי לשפוט. וגם, היא חייכה, את מה שכולם רוצים.

צחקתי. היא צדקה בשני הדברים.

— אין ביניכן תחרות?

— למה שתהיה? היא חייכה. לכל אחת יש את הדרך שלה.

מיניות, בשבילה, זה חלק טבעי מהחיים. לא סוד. לא בושה. היא אמרה את זה פשוט, בלי נאום.

הקרבה

השיחה נגמרה מעצמה. שקט. היא קמה, התיישבה לידי.

— בא לך?

— כן.

— בטוח?

— לגמרי.

היא נישקה אותי. לאט. נשיקה שואלת. עניתי לה. הנשיקה השנייה כבר הייתה אחרת.

היא לקחה אותי ביד לחדר השני. נר אחד על השידה. וילון חצי סגור. אור צהוב מהרחוב.

— תוריד, היא אמרה ונגעה בכפתור העליון של החולצה שלי.

הורדתי. היא נשקה לי בכתף. בחזה. בבטן. לאט.

— עכשיו את שלי, היא אמרה וסובבה אליי את הגב.

פתחתי לה את הרוכסן. הידיים שלי רעדו. היא הרגישה.

— גם אני לחוצה, היא אמרה. תרגיש.

היא שמה לי את היד על הלב שלה. הוא דפק מהר. זה הרגיע אותי יותר מכל מילה.

מה שקרה אחר כך היה איטי. חם. מדויק. היא שמה לב לכל תגובה שלי. אני למדתי לשים לב לשלה. בלי מהירות. בלי הצגה. רק שנינו.

— ככה? היא לחשה.

— בדיוק ככה.

— ועכשיו?

— אל תעצרי.

היא לא עצרה. הקצב עלה. הנשימות התערבבו. הגענו לשיא כמעט יחד. אחר כך שכבנו שקטים. רק הנר זז.

מי היא באמת

אחר כך שכבנו בחושך. היא דיברה.

על שנים קשות. על פעמים שנפלה וקמה. על החלום ללמוד פילוסופיה. על ספר שהיא כותבת כבר שלוש שנים, עמוד ביום.

— ואתה? היא שאלה.

סיפרתי לה דברים שלא סיפרתי לאף אחד. על הבדידות. על העבודה. על הפחד להישאר לבד בגיל חמישים. היא הקשיבה. לא שפטה. שאלה שאלה אחת, מדויקת, שגרמה לי לחשוב על הכול אחרת.

מה נשאר

בדלת היא עצרה אותי.

— תעשה לי טובה, היא אמרה.

— מה?

— תקרא משהו טוב השבוע. לא חדשות. ספר.

— איזה?

— תבחר לבד. ותספר לי בפעם הבאה.

יצאתי משם בעשר וחצי. ירדתי שש קומות ברגל. הרגשתי קל. בדרך הביתה עצרתי בחנות ספרים שעוד הייתה פתוחה. קניתי שניים.

הנה מה שהבנתי: קל לשפוט אנשים לפי מקצוע. קל ולא נכון. לכל אחד יש סיפור, ובדרך כלל הוא שווה יותר ממה שחשבת.

והבנתי עוד משהו: אינטימיות זה לא רק גוף. זה רגע שבו מישהו רואה אותך. באמת רואה.

יש סיפורי סקס שמתחילים במיטה. שלי התחיל בשאלה מה אני קורא.