רמת גן, קומה שלישית: הלילה ששינה את עומר

עומר. ארבעים וארבע. חברת הנדסה משלו. אישה, מיכל. שני ילדים. בית. שני רכבים. חופשה בחו"ל פעמיים בשנה. מבחוץ הכול מושלם.

מבפנים? ריק. הוא לא ידע להסביר את זה. רק הרגיש. כל בוקר אותו קפה, אותו פקק, אותה שיחה. כל לילה אותה שתיקה מול הטלוויזיה. הוא התחיל לחשוב שאולי ככה זה, ושאין יותר מזה. חברים אמרו לו שזה גיל ארבעים. הוא לא קנה את זה.

הקישור

אחת בלילה. מיכל ישנה. הוא בסלון עם הטלפון. קישור. אתר ליווי. הוא נכנס "רק לראות". הוא יודע שזה שקר כבר כשהוא חושב את זה.

יש שם תמונה אחת שעוצרת אותו. מאיה. שיער שחור קצר. עיניים חכמות. בלי פוזה. הוא שולח הודעה לפני שהוא מספיק להתחרט. מוחק. כותב שוב. שולח. ומניח את הטלפון עם המסך כלפי מטה, כאילו זה יעזור.

חמש דקות. עשר. הוא כבר בטוח שהיא לא תענה. ואז רטט.

"מחר בתשע," היא עונה. "דירה דיסקרטית ברמת גן. אשלח כתובת."

הדירה

כל היום למחרת הוא לא מתרכז. ישיבה עם לקוח, הוא לא זוכר מה נאמר. צהריים עם מיכל בטלפון, הוא עונה במילה אחת. בשבע הוא כותב לה שיש לו פגישה מאוחרת. זה השקר הראשון. הוא מרגיש אותו בגרון.

תשע בערב. רחוב שקט. קומה שלישית. עומר עומד מול הדלת חצי דקה ולא דופק. ואז דופק.

היא פותחת. שמלה שחורה. רגליים יחפות. "נכנס או חושב?" היא שואלת. הוא נכנס.

הדירה נקייה, חמה, נרות על השולחן. היא מוזגת יין. מתיישבת מולו. "אז מה הביא אותך?"

הוא מתכוון להגיד משהו קליל. במקום זה הוא מדבר. על העבודה. על השקט בבית. על זה שהוא לא זוכר מתי מישהו שאל אותו מה שלומו ובאמת חיכה לתשובה. היא לא קוטעת. רק מקשיבה. פעם אחת היא מניחה יד על הירך שלו. נשארת שם.

"אתה יודע שמותר לך לרצות דברים," היא אומרת.

"אני לא בטוח שאני יודע מה אני רוצה."

"אז נתחיל ממשהו קטן." היא מתקרבת. הריח שלה. החום. הלב שלו דופק חזק.

הוא מנשק אותה. היא עונה. לאט. אחר כך פחות לאט. הם עוברים לחדר. הבגדים נופלים אחד אחרי השני. הידיים שלה בטוחות, הנשימה שלה חמה על הצוואר שלו. היא מובילה, ואז נותנת לו להוביל. הם לא ממהרים. היא צוחקת כשהוא מסתבך עם הכפתור. הוא צוחק איתה. הוא מרגיש את הגוף שלו כמו שלא הרגיש שנים. חי. רצוי. ער לגמרי.

מאיה

מאיה בתחום כמה שנים. יש לה כלל: עבודה זה עבודה. מגיעים, נותנים, הולכים. בלי רגשות.

עם עומר הכלל נסדק. הכנות שלו. הפגיעות. היא ראתה מולה גבר שבא לחפש קשר, לא רק גוף. זה נגע בה. היא לא ציפתה לזה.

באותו לילה היא הבינה משהו. שלפעמים מה שהיא נותנת זה יותר ממגע. זה רגע שבו מישהו מרשה לעצמו להיות אמיתי. היא חזרה הביתה וחשבה על זה הרבה. אולי יותר מדי.

חמש בבוקר

אור ראשון. עומר פוקח עיניים. שנייה של שקט. ואז זה נוחת. אשמה. כבדה. הוא מתיישב. מסתכל על הקיר.

מאיה מתעוררת. רואה אותו. "היי," היא אומרת בשקט. "שנינו מבוגרים. שנינו רצינו. אל תהרוס לעצמך את זה."

הוא מהנהן. לא באמת מאמין. הם מתחבקים ליד הדלת. ארוך. שניהם יודעים שזו הפעם האחרונה.

אחרי

שבועיים הוא לא ישן טוב. מסתכל על מיכל ומרגיש זר. מרגיש שבגד גם בעצמו. בעבודה הוא מתפרץ על עובדים. בבית הוא שותק עוד יותר. הוא מבין שככה זה לא יכול להמשיך.

ואז הוא עושה משהו שמעולם לא חשב שיעשה. קובע תור אצל מטפל. בפגישות האלה הוא מבין. הלילה ההוא לא היה על סקס. הוא היה על בדידות. על צורך שהוא קבר שנים. הוא לומד לסלוח לעצמו. לאט. ומתחיל לדבר בבית. באמת.

מאיה? הוא לא כתב לה שוב. לפעמים הוא חושב עליה. על השאלה הפשוטה שלה בספה. על זה שמישהי זרה ראתה אותו יותר טוב ממה שהוא ראה את עצמו.

הדירה ברמת גן נשארה מאחור. השאלה שהיא פתחה נשארה איתו. מה אנחנו באמת מחפשים כשאנחנו מחפשים מישהו.