שישי בלילה. מבט אחד. וזהו.

שישי. אחת עשרה וחמישים. ענבל צופרת מלמטה.

״את יורדת או שאני עולה לגרור אותך?״

ירדתי. שמלה אדומה. שפתון תואם. מצב רוח של ״הלילה הכול פתוח״.

הפאב שלנו במרכז העיר. רחוב קטן, צפוף, באזור של הדירות הדיסקרטיות בתל אביב. בכניסה עמדה חבורת בחורים. אחד מהם בלט. גבוה. שיער כהה. חולצה לבנה פתוחה בכפתור אחד יותר מדי. הוא הסתכל עליי. לא הסתיר את זה. חייך.

הרגשתי את זה בבטן. משהו הולך לקרות.

בפנים: רעש, אורות, ריח של אלכוהול ובושם. מוזיקה שנכנסת לגוף. התיישבנו על הבר. ביקשתי קוסמופוליטן אחד. רק אחד. ענבל הזמינה מרטיני ותוך חמש דקות כבר החליפה מבטים עם מישהו בצד השני של הבר. נשארתי לבד.

לא לזמן רב.

״היי.״

הסתובבתי. הוא. מקרוב הוא היה אפילו יותר טוב.

״אני גיל. ואת?״

״תלוי מי שואל.״

״מישהו שרוצה להזמין אותך למשקה.״

״אני מסתדרת.״

״אם תסרבי, זה עלבון. אני לא אעמוד בזה.״

צחקתי. ״בסדר. סודה עם לימון.״

״רצינית?״

״רוצה לזכור את הלילה.״

הוא הרים גבה. אהב את התשובה. הזמין לעצמו ג׳ק על קרח.

דיברנו שעתיים. על עבודה. על טיולים. על הפחד שלו ממעליות ועל ההתמכרות שלי לשוקולד מריר. הוא היה חד. מצחיק. ומקשיב. כל פעם שהעיניים שלנו נפגשו, משהו נדלק. הכיסאות התקרבו. הריח שלו הגיע אליי. עץ, עור, קצת מתוק.

הוא רכן אליי. ניסה לנשק.

הנחתי יד על הכתף שלו. ״עוד לא.״

ראיתי אכזבה. אבל גם כבוד. הוא נסוג. ואני מתתי לנשק אותו.

ענבל עברה לידנו בדרך לשירותים. קרצה לי. סימנה לי אגודל. גלגלתי עיניים. אבל הלב דפק.

בשתיים הוא אמר: ״בואי אליי.״

היססתי. רציתי. פחדתי להרוס משהו שעוד לא התחיל. אבל אני מבוגרת. צלולה. ובטוחה. ״יאללה.״

במונית היד שלו על שלי. אגודל מלטף. זה הכול. וזה הספיק כדי שאני ארעד.

הדירה שלו: סלון רטרו, קירות לבנים, ספה ירוקה, מנורה צהובה מהסבנטיז. נקי. מזמין. הוא פתח בקבוק קברנה. לגמנו לאט. השיחה התקצרה. המבטים התארכו.

ואז הנשיקה. סוף סוף.

בחדר השינה הוא הוריד ממני את השמלה. מתחת: תחרה שחורה. קניתי אותה באותו בוקר. לא ידעתי למה. עכשיו ידעתי.

״את מושלמת,״ הוא לחש. ״אפשר?״

״כן.״

הוא היה איטי. ואז לא. הידיים שלו ידעו בדיוק לאן ללכת. הגוף שלי ענה לפני שהספקתי לחשוב. זה היה חיבור שלא הכרתי. אש. ואז שקט.

בבוקר הוא החזיר אותי הביתה. ״אני אתקשר.״

הוא לא התקשר.

יום. יומיים. שבוע. כלום.

בדקתי אם הטלפון על שקט. לא. בדקתי אם יש קליטה. יש. שלחתי לענבל הודעה: ״הוא לא התקשר.״ היא ענתה: ״אולי הוא איבד את המספר.״ שתינו ידענו שלא. הסתכלתי על התחרה השחורה שנחה על הכיסא. חייכתי בכל זאת. כי מה שהיה, היה. ואף אחד לא יכול לקחת לי את זה.

כאב. ואז הבנתי. יש לילות שהם רק לילה. אבל הלילה הזה נשאר אצלי. עדיין. כל שישי.