שלוש דפיקות בדלת: לילה ברמת גן

רמת גן. שמונה בערב. המגדלים מתרוקנים. האורות במשרדים כבים אחד אחד. אבל לא כולם. בקומה גבוהה, מאחורי דלת אפורה, האור דווקא נדלק עכשיו. זו אחת מהדירות הדיסקרטיות ברמת גן. מבחוץ – כלום. דלת רגילה. שם רגיל על תיבת הדואר. בפנים – עולם אחר.

סלון גדול. ספות עור שחורות. חלון ענק לכל העיר. חדר שינה עם מיטה ענקית. ג׳קוזי. אור רך. מוזיקה שקטה. כל פרט במקום. כי שרון לא סובלת בלגן.

שרון, שלושים ושתיים, מנהלת את המקום. קשוחה. מסודרת. הוגנת. היא עובדת רק עם נשים בגירות שבחרו להיות שם. כל הזמנה עוברת דרך אפליקציה מוצפנת. כל פגישה מתואמת לדקה. "דיסקרטיות זה המוצר," היא אומרת. "כל השאר זה בונוס."

ליה, עשרים וחמש, מגיעה ראשונה. שיער שחור ארוך. עיניים כהות. גוף של רקדנית. היא מדליקה נרות. מסדרת מגבות. בודקת את המיני-בר. נעמדת מול החלון. נושמת. מוכנה.

שלוש דפיקות. קצרות. זה אבי. ארבעים וחמש. מנהל באחד המגדלים ממול. נשוי. עייף. קבוע. הוא נכנס בשקט. ראש קצת מורכן.

"ערב טוב," אומרת ליה. מחייכת. "יין או ויסקי?"

"ויסקי. יום ארוך."

"ספר לי."

הוא מספר. ישיבות. לחץ. בוס שצועק. היא מקשיבה. לא ממהרת. מניחה יד על הכתף שלו. הוא נרגע. מסתכל עליה. "את יודעת שאת הדבר היחיד הטוב בשבוע שלי?"

"אז בוא נעשה שהוא יהיה טוב במיוחד," היא לוחשת.

נשיקה. בהתחלה רכה. אחר כך רעבה. הידיים שלו על המותניים שלה. היא מושכת אותו לחדר. בגדים על הרצפה. גופים נצמדים. נשימות מתקצרות. הקצב עולה. ואז מאט. ואז עולה שוב. שעה שלמה. רק הם. והעיר בחלון.

רחוב אחר. דירה קטנה יותר. עדי, עשרים ושלוש, עובדת שם. מינימליזם. מראות. אור חם. ג׳אז. אצלה זה אחר. עיסוי ארוך. ריקוד איטי. ואז קרבה. "אני רוצה שכל אחד ירגיש שהוא היחיד," היא אומרת. וזה עובד.

לא הכול זוהר. שכנה חשדנית. ניידת שעוברת לאט. לקוח שמגיע עצבני ויוצא מהר. שרון מטפלת. מצלמה בכניסה. סיסמאות. תוכנית לכל מצב.

בין הפגישות – סלון. קפה. סיגריה במרפסת. צחוק. "היה לי אחד שהביא פרחים," מספרת ליה. "רק רצה לדבר." "לי הציעו קשר רציני," אומרת עדי. "בחוץ. ביום." "ומה ענית?" "שאחשוב על זה."

שרון יוצאת מהמשרד הקטן. "מספיק לרכל. בעשר מגיע עוד אחד." ליה קמה. מתקנת שפתון מול המראה. מחליפה נרות. מחליקה את הסדין. בודקת את הטלפון. "מי זה?" "חדש," אומרת שרון. "תהיי נחמדה." "אני תמיד נחמדה," עונה ליה. וזה נכון. כל אחד שנכנס בדלת הזאת יוצא ממנה קצת יותר שקט. קצת יותר שמח.

ליה גם חושבת. על חיסכון. על לימודים. על חיים אחרים. אולי בעוד שנה. אולי שנתיים. בינתיים – עוד לילה.

בוקר. המגדלים חוזרים לחיים. הדלת האפורה שוב סתם דלת. ואף אחד לא יודע. חוץ ממי שהיה שם.