אירינה לא מחכה

הדפיקה

גשם דק. לא צריך מטרייה, אבל נרטבים. אירינה עמדה ליד החלון והסתכלה על הרחוב. שקט. אור חלש. העיר עוד לא התעוררה. זה הזמן שלה.

הדירה קטנה. שני חדרים. אחד לשינה, אחד לעבודה. בחדר העבודה מיטת טיפולים, שמנים בבקבוקי זכוכית, מגבות מקופלות בדיוק. לקוחות אוהבים את הסדר הזה. הוא מרגיע אותם. אותה הוא מחזיק. שנתיים היא כאן. שנתיים בלי שאף אחד שאל שאלות. שנתיים שבהן כמעט הצליחה לשכוח.

הטלפון שתק כבר יומיים. היא ידעה שזה לא סתם. היא סגרה את הווילון והכינה קפה. לא שחור. שלה. חזק, מתוק מדי, חלב מוקצף ביד. כל תנועה מדויקת. שליטה מתחילה בפרטים.

ואז, דפיקה. אחת. חזקה. לא מתנצלת. אירינה קפאה. לקוחות לא באים בלי לקבוע. מי שמגיע לעיסוי אירוטי ברמת גן לא דופק ככה. היא פתחה סדק.

גבר גבוה. ג׳ינס כהה, מעיל עור ישן. פשוט מדי. העיניים שלו סרקו את הדירה מעבר לכתף שלה. הוא לא היה פה במקרה.

״את נראית טוב, אירינה.״ עברית עם מבטא כבד משלה. שתיקה. ״רק רציתי לוודא שאת חיה.״ חיוך קר. מוכר. היא פתחה את הדלת והסתובבה בלי להזמין. המשחק חזר.

הוא קרא לעצמו ואדים. לא השם האמיתי. היא ידעה את זה מאז חרקוב. שליח. מתווך. אדם שאף אחד לא זוכר. אבל היא זכרה. ידעה במה הוא עוסק. ובמה היא הסתבכה.

״הייתי בטוח שלא נתראה,״ אמר והתיישב על הכורסה. ״גם אני.״ היא מילאה קומקום. ״נוף לפנצ׳רייה. לא דמיינתי לך את זה.״ ״אני חיה. זה מספיק.״

שקט. ואז: ״הם יודעים שאת פה.״ היא לא שאלה מי. לא שאלה למה עכשיו. רק: ״כמה זמן?״ ״שבוע. אולי פחות. הפעם הם לא שוכחים.״

בחוץ השמש עלתה. עוד יום ברמת גן. לא בשבילה. העבר חזר מעבר לים. שתי אפשרויות: לברוח שוב, או להילחם.

היא ישבה לבד במטבח. הקפה התקרר. היא חשבה על השנתיים. על השקט. על הלקוחות הקבועים שיחפשו אותה. על הדרכון במגירה. ועל הפחד, שחזר בבת אחת, כאילו מעולם לא הלך. היא לא בכתה. היא אף פעם לא בוכה. היא מתכננת.

הלקוח

שלושה ימים. ואדים לא חזר. לא התקשר. היא לא ציפתה. הוא תמיד אומר את שלו והולך.

היא סגרה את היומן. דחתה את כולם. הידיים זכרו הכול, כל שריר, כל נקודה. הראש היה בחרקוב. בשלג. במכוניות ישנות.

יום חמישי, 21:17. מספר חדש. קול נמוך, רגוע. ״קיבלתי את המספר מאבי.״ בלי פרטים. ״אפשר הערב? מאוחר?״ משהו בקול תפס אותה. הוא לא ניסה להיות נחמד. ״22:30. לבד.״

היא הכינה את החדר כמו תמיד. אבל הפעם בדקה גם את החלון. את המנעול. את המגירה הנעולה.

הוא הגיע בדיוק. שתי דפיקות שקטות. גובה בינוני, שיער כהה קצר, חולצה כהה, סניקרס. נקי מדי. שוטר סמוי שמשחק אזרח. ״אירינה?״ ״תיכנס.״

חדר. מוזיקה רכה. נר. מגבת לבנה. הוא התפשט ונשכב על הבטן. היא חיממה שמן בידיים והתחילה מהעורף. שרירים קשים. נשימה שמאטה. העור שלו נענה למגע שלה, לאט, סנטימטר אחרי סנטימטר.

היא אהבה את הרגע הזה בכל טיפול. הרגע שבו גוף זר מפסיק להתנגד. הכתפיים יורדות. הלסת משתחררת. האצבעות שלה ירדו לאורך הצלעות, חזרו למעלה, לחצו בעדינות ליד השכמות. החום עלה בחדר. הוא נשם ארוך. היא נשמה איתו.

ואז היא ראתה. קעקוע קטן על הכתף. דהוי. כמעט מחוק. סמל של יחידה. רוסית. היא לא הגיבה. הידיים המשיכו לזוז. הוא שכב דומם. בודק אותה, כמו שהיא בודקת אותו.

חמש דקות. ואז: ״את במעקב. יומיים.״ הידיים שלה נעצרו. ״אני לא איתם. אבל עוד לילה פה, ואין לך סיכוי להיעלם.״

היא לא שאלה מי שלח. לא שאלה אם הוא משקר. ״מה אתה רוצה בתמורה?״ חיוך קטן. ״שתאמיני לי. פעם אחת.״

הוא קם. התלבש לאט. השאיר את הכסף על השידה, כמו כל לקוח. לידו, פתק קטן עם שעה: 03:00. ״תהיי למטה,״ אמר. ״אני לא אחכה הרבה.״ הדלת נסגרה בשקט.

היא ארזה. דרכון, כסף, טלפון נוסף, אקדח קטן. אין שום מקום לטעות הפעם. אבל אולי, הפעם, היא לא לבד.

הנסיעה

03:12. רחוב ריק. אפילו החתולים נעלמו. אירינה נעלה את הדלת. לא הסתכלה אחורה. זה לא היה בית. רק תחנה.

מדרגות. המצלמות בבניין מושבתות חודשים. היא דאגה לזה. בתיק: דרכון אוקראיני, תעודת זהות ישראלית מזויפת על שם ״יעלה רבינוביץ״, 12,000 שקל במזומן, טלפון בלי סים. והאקדח, בתוך גרב ישנה.

בלובי היא עצרה שנייה. תיבת הדואר עם השם הבדוי. השם שלה לשנתיים. היא לא לקחה אותו איתה.

ברכב חיכה הוא. ״יש לך שם?״ ״תבחרי.״ ״מיכאל. כמו המלאך. מגן.״ הוא לא ענה. אבל רשם.

דרומה. ״יש דרכים בלי מצלמות?״ ״אני עושה את זה הרבה זמן.״

כבישים צדדיים. פנסים כבויים בצמתים. מושבים, שדות, תחנות אוטובוס ריקות. הוא נהג בלי ניווט, בלי מוזיקה, בלי מילים. היא הסתכלה על הידיים שלו על ההגה. יציבות. רגועות. אותן ידיים ששכבו לפני כמה שעות תחת הידיים שלה. מוזר. היא לא פחדה ממנו.

היא נרדמה. חלום: חדר חקירות בחרקוב. אור בעיניים. קול ברוסית. ״לאן שלחת את הקובץ? עם מי עבדת?״ היא התעוררה בבהלה. מיכאל הסתכל. לא שאל.

״אני יודעת למה הם אחריי. זה לא בגלל העבודה פה. זה מלפני. לפני שהייתי מעסה.״ ״ספרי.״ ״מערכת הצפנה צבאית. מצאתי פרצה. ואדים רצה למכור. ניסיתי לעצור. לא הספקתי. מישהו נעלם. מישהו מת. אני ברחתי.״

תחנת דלק. מיכאל נכנס לקנות מים. היא פתחה את הטלפון החדש. קוד. אפליקציה נסתרת. הודעה אחת: ״אם קיבלת, את חיה. הם בדרך. תפעילי את רוח. אל תחזרי לאירופה. פ.״ מחקה. נשמה.

הוא חזר. ״אתה מהמוסד?״ ״לא. אבל הם יודעים שאת חיה. והזמן שלך נגמר.״

הוא התניע. היא הסתכלה עליו. ״למה אתה עוזר לי?״ ״כי מישהו פעם עזר לי.״ זה הכול. זה הספיק לה.

הרכב. הכביש. החושך. ולראשונה מזה שנתיים אירינה לא בטוחה באמת: היא עדיין בורחת, או שהתחילה לרדוף.