ארבע וחצי שעות בלי לגעת

היי. בוקר טוב. סליחה, לא הצגתי את עצמי. אני רוני. עשרים ושלוש. אחרי השירות הלאומי התחלתי לעבוד בסוכנות של נערות ליווי בתל אביב. קוראים לה “בגובה הלב”. אנשים טובים. אני גבוהה. רזה. שיער שחור, חלק לגמרי, גם אחרי לילה עם שיער רטוב. עיניים ירוקות. רוב האנשים לא מחזיקים בהן מבט. אני רגילה.

שלוש שנים בתחום. הרבה חוויות. חלקן מעולות. חלקן פחות. כמה ממש גרועות. ככה זה. מי אמר שיהיה קל? אני בכל זאת אופטימית. מחייכת הרבה. אומרים שהחיוך שלי ממיס. אומרים גם שאני תמימה. שעוד לא ראיתי כמה העולם יכול להיות קשה. אולי. אבל אני לא רוצה לחשוד בכל אחד. ועכשיו הסיפור. לפני חודש.

הרכזת מתקשרת. “יש לך לקוח חדש.” “מי?” “קוראים לו אבי. כמעט ארבעים.” שתיקה. ארבעים. ניסיון. השוואות. “ומה אם הוא יחשוב שאני לא מספיק טובה?” שאלתי. “הוא לא יחשוב.” “ומה אם הוא יכתוב עליי ביקורת רעה?” “רוני.” ניסיתי לברוח. “יש לי מיגרנה.” “את בסדר.” “המחזור מגיע.” “את בסדר.” “הכול כואב לי.” “רוני, הוא ביקש רק אותך. אין לי אף אחת אחרת. תגיעי.” הסכמתי. לא הייתה ברירה. ניתקתי. ישבתי על המיטה. הסתכלתי במראה. “את מקצועית,” אמרתי לעצמי. “את יודעת מה את עושה.” התאפרתי. בחרתי שמלה פשוטה. שחורה. סידרתי את הדירה. הדלקתי נר. ניסיתי לנשום.

אבי הגיע בזמן. בדיוק. לדירה הדיסקרטית שלי בתל אביב. קרחת מתחילה. בטן קטנה. חולצה צמודה מדי. עיניים עייפות. לא הטיפוס שלי. בכלל לא. אבל אחרי דקה הבנתי משהו. הוא לא בא בשבילי. לא בשביל הגוף שלי. הוא בא כי היה לו משהו לספר. “אתה רוצה לדבר?” שאלתי. הוא הנהן. “אני טובה בזה,” אמרתי. “להקשיב.” הוא חייך. סוף סוף. התיישב על הספה. הוריד את הז׳קט. ואני התיישבתי מולו, רגליים מקופלות, ופשוט חיכיתי שיתחיל.

הוא סיפר. אשתו, ענת. יותר מעשרים שנה ביחד. התחתנו צעירים. ככה עשו אז. השנים עברו. האהבה התעייפה. לא ריבים. רק שקט. הרבה שקט. ולפני שבועיים, נגמר. “אני לא רוצה סקס,” הוא אמר. “אני רוצה מישהי שתשמע אותי.” “אני פה,” אמרתי. “כמה זמן שצריך.” הוא נשען אחורה. נשם. כאילו מישהו הוריד לו משקולת מהחזה. הוא ביקש תה. הכנתי. הוא ביקש עוד. הכנתי עוד.

ארבע וחצי שעות. ספה. תה. סיפורים. צחוק פתאומי. שתיקות. לפעמים רק החזקתי לו את היד. לא יותר. הוא דיבר והוא דיבר, ואני הקשבתי. בסוף הוא קם. שילם יפה. מאוד יפה. חיבק אותי. “תודה,” הוא אמר. “באמת.” והלך.

לא ראיתי אותו שוב. כנראה גם לא אראה. אבל אני חושבת עליו הרבה. אנשים חושבים שהעבודה שלי היא רק מיטה. לפעמים זה ככה. ולפעמים זה ספה, תה ומישהו שצריך שיקשיבו לו. מכל סיפורי הסקס שיש לי לספר, זה הסיפור שאני הכי גאה בו. ובו לא נגעתי בו בכלל.